9 X קירות אמן
אלי דינר > ציורים
אלי דינר מצייר פיסות מציאות ושברי מבטים המקיפים אותו; הדרך מהבית לסטודיו, החלונות והחצרות, השתקפות במראה, פגעי זמן יומיומיים, פינה בסטודיו, עלווה של עץ.
עבודותיו מבקשות לייצר השהייה תודעתית שבין הדימוי, למצע, לנגיעה. פעולת הציור עצמה היא שלוכדת את הרגע, משחזרת את תמונת המציאות באופן המקביל לתהליך הטבעתה בזיכרון כחוויה חמקמקה; תהליך הנראה לעיתים משמעותי יותר מהדימוי עצמו שהיווה את מקור ההטבעה. הדימוי הוא רק כלי, הוא מתהווה ומתברר מתוך החומר ומאופן הנחתו ופני השטח של פעולת הציור.
הנוכחות המוקרנת מהעבודות מחוברת אל המציאות באופן סבוך ומסתורי – זוהי מציאות "פיקטיבית" המבקשת ליצור חלל מנטלי המחבר בין התודעה, התבונה והרגש.
אליעז סלונים >
גוף העבודות המוצג בתערוכה בוחן לא רק יחסים פיזיים אלא גם יחסים מטאפיזיים, המבטאים קשת של הקשרים חומריים, תרבותיים, מגדריים, אישיים וקולקטיבים.
אליעז מתבונן במציאות באופן המבקש לפרק אותה, ובו בזמן הוא מרכיב אותם מחדש למערכת אישית, הגותית - כזו המנסחת מנעד רגשי רחב.
הוא מביט בסביבת המחיה המידית שלו, בהיסטוריה הפרטית, במטרה לבחון תהליכי השתנות בזמן דינאמי שהופך מופשט, זמן כשלעצמו.
אליקו נר גאון >
"אני מארגן פנטזיה של עולם ומחפש את האווירה, את מצב הרוח של הביחד של הדברים". המציאותי והאותנטי מתערבבים במבויים ובחיקויי. מה שנראה וודאי - מזויף, ולהפך. נר גאון משתמש בתבניות מוכרות ובחפצי יומיום כנקודות אחיזה חמקניות. התערוכה מטמיעה את החלום במציאות, את הפנטסטי בממשי.
בתערוכה זו, נר גאון מציג ציור ושני צילומים הנדמים כאילו נשאבו מאותו מקום, אך הם צוירו וצולמו בשלושה מקומות שונים, בשלוש נקודות זמן שונות.
אצ'י ורנר נירי > מוח כוורת
"גוף העבודות שנקרא "מוח כוורת" אשר את חלקן אני מציגה בתערוכה זו, מבוסס על מספר דימויים צורניים של מוחות הנלקחו מסריקות מדעיות ורפואיות מהאינטרנט, אותם אני מעבירה אל המרחב הגשמי. הפסלים עשויים פרספקס ועץ ויוצרים מרחב של תנועה וצבע, תוך שימוש בטכניקה של ריבוי ושכפול. הם עשויים להזכיר התקדמות מואצת של חקר מדעי מחד, אך גם השתוללות תאים ממאירה ובלתי מבוקרת מאידך."
גוני חרל"פ >
"בקיר המיצב מתארחים מספר יצורי גומי המאכלסים את יצירתי; מדוזות ששחו ליבשה ופגשו ענפי פיקוס רטובים, חולייה בוכייה, עלים חד-פעמיים בלתי-מתכלים, קליגרפיית גומי יפנית, צינור ירוק גמיש.
תלויים על שני כבלי מתכת, הם משתנים במהלך התערוכה, חלקם באופן הנראה לעין. הגומי הוא חומר חושני ורעיל, טבעי וסינתטי, חי ומת, הוא הדבק שמחבר."
יובל חן >
אָטוֹפּוֹס Atopos * הוא האחר, זה שאני אוהבו. הוא אינו מוגדר, מזוהה או מסווג. הוא ציור הלשון של האמת שלי, התדמית האחת שנענתה, באורח פלא, לייחודה של תשוקתי )ע"פ רולאן בארת')
בתערוכתו, יובל חן יוצר דימויים שהם תחנות במסע למציאת האטופוס שלו, האישי והפוליטי. דימוי הבית מלא ההבטחה שטרם הסתיימה בנייתו, עומד ספק מוקפא ספק מופשר, הוא החוטא להגדרות המוכרות, לתשוקה הסטראוטיפית למושג "בית". אותו בית הוא גם הכח המניע את חן, שמצידו מחפש אחר תשוקה ייחודית אחרת, לא מוכרת. אולי היא תמצא בסוס לילה מעופף, או בעץ שקמה מתפתל וחושני. במסע שרידים של מאבק, שנוטרלו ושוקמו מאכזריותם: תרמיל של כדור ציד הפך אגרטל לנוצות הצוצלת שכבר איננה; הפילבוקס משמש כעת מגדלור באפלה; קוצי הדורבן שנורו בעוצמה, מרחפים בריק הלבן. המסע-מאבק של חן נמשך, מסע של סמוראי חמוש במצלמה, בדרך לאטופוס.
* מתוך "שיח אהבה", רולאן בארת', 1977, עמ' 38-39.
(מאת: שגית זלוף נמיר)
יעל פז > פיסול
"שלושת הפסלים המוצגים בתערוכה עוסקים בדמות האדם; בניפרד ובקבוצה, לבד וביחד.
העבודות מבקשות להביע, באמצעות החומר, את המתח בין ההרמוני לשבור, בין כבד ושוקע לקליל ומרחף, בין צניחה לריחוף, תנועה ואיפוק, חיבור ונפרדות".
תמר לדרברג > עבודת וידיאו, מיצב ועבודות סטילס.
LadyMechanic, 2018 (3:35 min)
"העולם התת-קרקעי מעניין אותי ומהווה מקור השראה לעבודות רבות שיצרתי.
האישה בסרט הוידיאו מייצגת רצון שלי מזה זמן רב לבצע פרפורמנס בתוך בית המלאכה של המפעל. בחרתי לביים שחקנית/רקדנית שתבצע פעולות במקומי. צילומי הסטילס והמיצב לקוחים מאתרי בניה של הרכבת הקלה ופרוייקטים הנדסיים. הידיים עם השרטוט הן ידי אבי. הדימויים בקיר כולו שואבים מהמטען הביוגרפי שלי."
תרצה אולמן > ציורי הגוף המדבר
סידרה חדשה של ציורים בשחור לבן במקל שמן על ניירות בגודל 150 ס"מ על 150 ס"מ.
"הנייר פרוס על הרצפה, שוכבת על הגב או על הברכיים ובשתי ידיים בו זמנית מציירתי בתנועה מעגלית על המשטח. המגבלה של גודל הנייר שבתוכו אני מסתובבת והמגבלה בתנועת הגוף יוצרת מתח ודיאלוג ביחסים בין ידיים גוף והצבע. התנועה היא עיגולית וכשאני מגיעה לקצה האפשרויות אני ממשיכה את הקו אך חייבת ומאלצת את הגוף למצוא פתרונות חדשים, עוקפת את המגבלה הפיזית בפיתול אחר וממשיכה לצייר. מנסה שהקו יהיה המשכי ולא קטוע . הלחיצות השונות ביד מאפשרות לתת לקווים רגש מסוים ותוך כדי עשיה נוצרת דרמה נפשית ומאפשרת לגוף לדבר. במרכז נוצר הריק של הגב שנמרח פחות או יותר מעצם ההסתובבות עליו. כשאני מגיעה דרך הפיתול של הגוף לישיבה אז הידיים פועלות בסימטריה .
אני מתחילה ממצב מדיטטיבי ומאפשרת לעצמי להיכנס אל הלא מודע. בתהליך זה אני נותנת למקריות להנחות את הגוף והידיים למצב טקסי דרך החזרתיות שבתנועה לקצב בזמן ובמרחב."