תערוכת 9 קירות אמן
אוצרת: דליה דנון
אורה בריל
המרחב אותו אני חוקרת כבר למעלה מעשור הוא בעיקרו מופשט. במהלך הזמן הדימויים, שהחלו כסולם גשר, חוט או חבל פרום או סרוג, או סימון של נוכחות נעדרת שהזכירה גרעין, נעשו יותר קונקרטיים ומוגדרים. הדימויים כיום מזכירים דמות אדם, .בית, בור ועץ, אם כי אינם מחוייבים לסדר ההגיוני של מקטע הנוף שנוצר
דימוי של גרעין שהונח על גרעין נוסף הפך להיות דמות אנושית נשית. גרעין השתלב בסולם והפך לדמות אנושית המזכירה גבר. הבית הוא סולם שכמה משלביו הושמטו. קו שהסתלסל כבמעשה סריגה וקצותיו נקשרו בכדי שהלולאות לא ייפרמו, הפך לסימון של מחשבות לא מאורגנות (פלונטר) או גג, כאשר הקו בחיבור בין קצותיו מתוח. כך גם סופות חול המיוצגות בצבע האוקר, מופע מקור אור שאינו מאיר בדמות שמש או מנורת חשמל. צורה מעוגלת שדמתה לגרעין וכעת נמעכה והתארכה לכדי דימוי שנראה כמו עץ ברוש.
העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. הבית הנוטה, הקירות החשופים, דמויות שמבען אימה, תימהון או אדישות, שלעתים נדמה שכל חפצן להיפטר ולקבור את המשא - גרעיני הרימון שסביבן ובתוכן, כמו גם, כל אלה הם פרטים המצויים בנוף אשר יצרתי. אלה פרטים הנעים במרחב ומתקשים למצוא את מיקומם, ממש כמו שיח הצבר בתוך עציץ הניתן להעברה (ציטוט מאת עסאם אבו שקרא). העבודות נעשו בסמוך לתקופת הבחירות ומהוות מעין יומן חזותי המייצג תכנים שעלו במהלכה.
בתוך תבניות נוף בסיסי - עץ, איש ובית - מופיעות התתמורות במרכיבי השפה האישית שיצרתי בעשור האחרון, במסלול השונה מן המקובל: מן המופשט אל הריאליזם.
איילת ריזה
במהלך חריג מתמקדת איילת בציורי נופים, לצד ציור יחיד בו נוכחות דמויות. מהלך זה בא לסכם תקופה בת 5 שנים בה התגוררה ביפו. "העבודות משקפות את הרשמים שלי מן המקום על כל צבעיו, צורותיו וסגנונו, ומהוות ביטוי של נופים פנימיים, אקספרסיביים, שם מתרחשת העלילה התיאטרלית של דמויות"יי.
העבודות ארוגות זו בזו ומבקשות לתת מקום וזמן מופשטים לדימויים המתוארים. בעבודותיה שואפת איילת לעמת את הצופה עם דימוי טוטאלי, לטשטש את המציאות ובו בזמן לחשוף אותה, כששאלות על העצמה נשית, זהות נשית ומגדר מלוות אותה בעבודותיה .
זיוה כספי
בשפת ציור גיאומטרית, צבעונית, דקה ושטוחה, מתרגמת זיוה כספי סיטואציה, נושא או זיכרון, מעבירה אותם דרך מסננים והופכת אותם למציאות ציורית עצמאית ומדוייקת מאד.
בגד ישן הזרוק ליד קיר, חנות פינתית תל אביבית טיפוסית, עמוד ברזל התומך אבן דרך, בד לבן זרוק בתוך בניין בשלבי בנייה, חלון עם סורג במבנה ישן –אלה מתורגמים לשפה ציורית מצומצמת, "חסכנית" ומדוייקת. הדימויים קמים לתחייה, לובשים זהות חדשה, כזו המייצגת סיפור אישי, סיפור של חברה או סיפור של תקופה. טרנספורמציה זו מועצמת על ידי הניגוד בין הדימוי וסביבתו להשטחה בצבעי האקריליק הנקיים והחלקים.
הציורים הם חלק מסידרת עבודות - "פינוי/בינוי" - העוסקת בנושא הבית או היעדר הבית, הפליטות, התלישות החברתית והתלישות האישית כאחד.
נעה רז מלמד
הרישומים המוצגים כאן מהווים סוג של זרם תודעה. הדימויים צצים חלקם בעקבות נפילת המבט על עצמים או תמונות בסטודיו, חלקם צצים ממחשבה חולפת . אני מגיעה אליהם ללא תכנון והם נוצרים תוך כדי תנועה. כך מתהווה דימוי, קו, כתם ואליהם אני מגיבה
אני בודקת את כלי הרישום שלצידי ובעיקר את העיפרון. המגע של העיפרון על הדף והתנועה הם המפעילים ומובילים את הציור
המוטיבים העולים ביצירה שלי לאורך השנים קשורים בחקלאות, בציויליזציה, במיתולוגיות שונות וברקע הקיבוצי שלי. מכיוון שכך, התמונות והאובייקטים שנאספים לרישומים אלה קשורים לעולם תוכן זה, לצד דברים מזדמנים אחרים. הרישומים מבטלים היררכיות ומצביעים על העובדה שהכל קשור בהכל.
אנה פרומצנקו
הדפסים - הזרקת דיו על נייר 2019
מן הערפל אל האבדון | מחווה לי"ח ברנר
"בהירה-בהירה היא מחשבתו, כוללת, מקפת
משחק משונה, אכזרי, מקרי, בלי ראשית, בלי סוף; בתוכו – עולמות אין מספר, בלי בינה, בלי תכלית, ראשיתם ערפל, אחריתם אבדון; בתוכם – ארצות כבירות, גויים גדולים, עמים רבים; ביניהם – שה פזורה, עדר נבהל, צאן לטבח; לשה הפזורה – טלאים-ציונים; לאלה – בית-עקד; לו – כיסא... ועל הכיסא יושב הוא... "
אחד ממשפטי המפתח בספר מסביב לנקודה של י"ח ברנר הוא מקור ההשראה שלי לסדרה זו.
הצילומים לקוחים מקירות שונים בעולם.. אותות הזמן המובילים לשינויים קיצוניים בחומר הם הגיבורים שלי.
סיון כהן
על רקע שחור, המהווה בסיס לתנועת סמלים וארכיטיפים קדומים בחלל, מתגבשות העבודות בעבודה מינימליסטית, תמצות של הלך רוח
כמו יעקב הנאבק עם המלאך עד עלות השחר, אני מציירת בשעות הבוקר המוקדמות, מתעמתת עם הדימויים העולים. הלילה, השתנות האור ומראות שמימיים חודרים לציורי. מהרקע הכהה בוקע אור המאיר את הדימויים והסמלים. רוחות קלות יוצרות אדוות ותזוזות במצבים פיזיים, חיצוניים, מניעות שינויים פנימיים עד ליצירת תנופה הנוצרת בתוך הדימויים, תנופה של מאבק.
מתוך שאיפה לרוחני, לניתוק מן החומר, אני מנסה לברוא עולם אותו אני מוליכה אל מקום בראשיתי, קדום. דרך התעמתות עם חומריות הציור, עבודותי הן ביטוי ישיר של משיכתי לאסתטיקה של המזרח הרחוק ולתורות פילוסופיות של הדתות, ביטוי לפנטזיה נשגבת שאליה אני משוועת, פליאה לנוכח המציאות הניצבת מולי.
מאירה פורת
מסע בערפל
כל מסע הוא מסע בערפל
תחילתו ידועה
מסלולו מתוכנן
אך ככל שמתקדמים
הדרך הופכת להיות מעורפלת
סופה אינו ברור.
מסתתר מאחורי העננים הערפיליים...
ובעצם סוף המסע איננו מטרתו.
הערפילים הם השבילים המסתמנים בדרך.
הם נקודות הציון בדרך של ההולך בה.
כזה הוא נוף חיינו
מסתמן בתחילת הדרך כמובנה, מסומן
אך מיד בתחילת המסע מתבררת אפלתו.
ואנחנו ההולכים מגששים דרכנו בערפיליותו.
נוף הערפל - נוף גופנו,
כמו הדרך אותה אנו גומעים בגופנו, בנפשנו
כך נחרתים עקבות המסע בערפל חיינו...
הילה לזר ביג'ה
עבודות הוידאו מצפה והציור קריסת מעמד הביניים נוצרו בשנת 2015, בעקבות רזידנסי במצפה רמון בהאנגר להקת המחול "אדמה" של ניר בן גל וליאת דרור.
אזור מצפה רמון הינו סביבה מדברית, פריפריאלית בהגדרתה. במהלך שיטוטיי שם, הגעתי לאתר תעשייה נטוש.
ברגע הראשון המקום הזכיר לי עיר חרבה אחרי רעידת אדמה.
המראה שהתגלה לעיני היה של ערימות אבנים מסותתות על גבי משטחי עץ, מוכנות להעמסה מהאתר לריצוף בתי הדיירים, אולם הן נותרו בבדידותן, חסרות שימוש.
לצדן - כאוס של שרידי אבנים מנותצות וגרוסות.
המפעל עצמו נדמה למקדש יווני קדום שנחרב, הוד כלשהו שנותר בחדלונו. עמודי הבטון החשופים, שכנראה החזיקו את גג המבנה, שירטטו מרחב מוגדר שהפונקציונליות ניטלה ממנו, בעוד שרידים של מכונות חיתוך וגריסה ניצבו דוממות, נטושות.
האתר הסתבר כמפעל של "אבני מצפה", אבן טבעית שבתחילת שנות האלפיים נתפשה כבון טון לסטטוס המעמד הגבוה ומעמד הביניים. המפעל נסגר, וערימות האבנים, ש"יוקרתן" נלקחה מהן, נעזבו בשטח.
המראות שנגלו בפניי נדמו לגילוי אתר ארכיאולוגי, קפסולת זמן שקפאה במקומה, וזאת למרות ששנים לא רבות חלפו מאז שימש מקום זה ליצירה ופעילות כלכלית ענפה.
בביקור נוסף באתר, הבאתי את יוקו אימזייקה, רקדנית יפנית המתגוררת בישראל, איתה אני משתפת פעולה מזה מספר שנים. רציתי להכניס חיים לתוך הסביבה המפוארת הזו, מעין עתיד פועם, בתוך נרטיב ישראלי מעורער שעצר מלכת.
דמותה של יוקו המשוטטת, כאשה צעירה שזרותה ניכרת, מופיעה לסירוגין בין עיי החורבות, מחפשת את הדרך, צופה לכיוון האופק כמנסה למצוא תשובה למצב הקיים, לא מתוך התרפקות, אולי כעוף החול.