אריק וייס

"אני לפניך"

 על איבוד העצמי מול האין-סוף

מקום לאמנות

אוצר ד"ר גיא מורג צפלביץ'

  

בתערוכה "אני לפניך" בחר אריק וייס לבחון באורח נועז ומאתגר את מקומו של האדם והגוף האנושי דרך הריטואלים היהודיים, המציבים אותו מול האל או האינסוף. נוכחותו של הגוף, המבצע טקסים אלה, לרוב מוכחשת, לא מדוברת, או שלא מיוחסת לה חשיבות, משום שהיא נדחקת הצדה לעומת עוצמתו של הפולחן הדתי. וייס קורא בעבודותיו לגוף לחזור מההדממה שנכפתה עליו ולהזכיר לעצמו ולצופים את תפקידו הסימבולי בסיטואציה הפיזית, על כלל התחושות, המשמעויות, התשוקות והפנטזיות הכרוכות בה. הוא מעניק לגוף קול, ולמעשה מדובב אותו לחשוף היבטים מכניסטיים של האינטראקציה עם הקדושה.

 

במרכז התערוכה ניצבים שלושה פסלים ריאליסטיים בגודל טבעי של וייס, שלמרות הנראוּת דמוית השיש שלהם, נסרקו מגופו שלו, והודפסו בחומר פלאסטי במדפסת תלת מימד, טכניקה חדשה היוצרת חיבור בין זיכרון העבר והאמנות הקלאסית לבין ההווה המודרני - חיבור שהוא חלק חשוב ביצירתו. שלוש התנוחות של הפסלים, "כורעים-משתחווים-מודים", מדגימות את תהליך התבטלות ה"עצמי" אל מול האלוהי, או האין-סוף, על ידי שרשרת של פעולה ותנועה. מה קורה לאדם תוך כדי תהליך זה? מה קורה לגופו ולנפשו, וכיצד משתנה היחס ביניהם? אצל וייס, התנועה המחזורית, שניתן לפרש כמעשה אהבה מטפורי עם הבורא, מביאה את המאמין למצב דיאלקטי של מלאות קיומית בצד חוסר נוחות פיזית, רצון לתת מעצמו בצד כמיהה להיבלע, כאשר הוא הולך ומאמץ את איבריו, ומגיע לסיטואציה שמעבר לכאב, ספק מדיטטיבית, ספק רובוטית.

 

עבודה נוספת התלויה על הקיר מדמה שרטוטים טכניים, מעין הוראות הפעלה  טיפוגראפיות ומתייחסת לנושא התערוכה באופן מילולי-אסוציאטיבי-גימטרי ומנסה להעביר את המלים המודפסות אל העולם הפנימי. בעבודה "אני-אין" בוחן וייס את הקשר בין האגו לביטולו, ומעלה שאלות על מהות הצורך האנושי בביטול עצמי. יצירה נוספת מציגה אייקונים של פעולות אוניברסאליות, מעין רישומי מין, המרמזים לממד זה שנחבא, אולי, בקשרים שבין האדם לאלוהיו. ביצירה "מי שעומד מאחוריי, מצדדיי, מלפניי ומעליי הוא העומד", מעלה וייס שאלות על האלמנט המשחקי שמאפיין את יחסי האדם מול הבריאה. היצירה רקומה בחוטי זהב על משי לבן, מזכירה פרוכת המכסה על ארון הקודש וממזגת בין קודש וחול.  

 

בתערוכה זו, כמו ברבות מעבודותיו בעבר, עושה וייס שימוש בדמותו הפרטית כאובייקט המרכזי ביצירה, ובכך מטשטש במכוון את הגבולות בין האישי לבין האמנותי. השימוש בדמות האמן נסמכת על ההיסטוריה של האמנות, ומושפעת בעיקר מדוגמאות בולטות באמנות העכשווית: מהצלמת האמריקאית סינדי שרמן, המחופשת בצילומיה לדמויות שונות, חלקן היסטוריות וחלקן בדיוניות מתרבות הפופ; האמנית הצרפתייה אורלן, שהפכה את גופה לדיוקן אמנותי על ידי שינויים פיזיולוגיים ממשיים, כמו ניתוחים פלסטיים והוספת תותבים שונים; ומרינה אברמוביץ', שהמיצגים שלה סבבו תמיד סביב גופה וההשפעות השונות עליו.

 

אריק וייס הוא אמן רב-תחומי יליד 1966. וייס מרבה להתייחס ביצירותיו לדת היהודית: הן להלכה ולציוויה, והן לסמליה ולרעיונות המרכיבים אותה. החיבורים והחידושים הוויזואליים אותם הוא יוצר בדרכו הייחודית, המתכתבת בין השאר עם האמנות הקונספטואלית, תולדות האמנות והעיצוב, פותחים לדיון רחב היקף נושאים טעונים, הנוגעים למצבו הקיומי של האדם ומקומו בעולם.

 

 

ד"ר גיא מורג צפלביץ'

אוצר התערוכה