רודפת אחרי הזמן
הילה ליזר בג'ה
אוצר: יאיר ברק
רודפת אחרי הזמן נולדה מתוך הכאב של הזמן הזה, אך היא איננה נותרת עבודה אישית, אלא נפרשת כמרחב קולקטיבי שבו הזמן הוא איננו רק קטגוריה פילוסופית, אלא גם מנגנון של כוח. התערוכה מציעה חלל שבו הסדר הכרונולוגי מתמוסס והצופה מוזמן לחוות את ההווה לא כנקודת קבע, אלא כשטח מחליק, מרחב של עיכוב, השהיה ואולי אף התנגדות.
עבודת הווידאו המרכזית, שבה נראית דמות שוליים של גבר עירום למחצה הנעה בתנועות רפטטיביות תחת שמש קופחת בשדה בור עירוני ושרוף, פועלת כאתר ביקורתי: היא חושפת את הגוף כמוקד שבו הזמן פוגש את הפוליטי. הדמות אינה מתפקדת כגיבור, אלא כ"עדות חיה" למצב שבו הסדר החברתי דחק אותה החוצה. זהו מופע של מה שג'ורג'ו אגמבן כינה "החיים העירומים" (Agamben, Homo Sacer, 1995) – חיים שהפוליטיקה הכירה בהם רק במובן הביולוגי, חיים נטולי זכויות מלבד ההישרדות עצמה.
עבודת וידאו קטנה ובה בלון הליום בצורת דג אדום, תקוע בסבך צמרת העץ - בין שמים וארץ, מגלמת את האמביוולנטיות של ההווה: הבלון מתעקש לא לצנוח אך גם אינו חופשי לעוף. קולות הרקע, של משחק ילדים (כאשר מפעם לפעם נשמעת צווחה מפלחת), משווים לתמונה הנורמלית הוויה מצמררת., כאן הזמן הוא מנגנון של הכלה ושל הדרה בעת ובעונה אחת – מימוש חזותי של מה שג׳יל דלז כינה "דימוי-זמן" (Deleuze, Cinema 2 The Time-Image, 1985), בניגוד ל"דימוי התנועה" שאפיין סרטים קודם לכן, ״דימוי זמן״ מתמקד בתנועה חבויה, טשטוש נקודות מבט ואוטונומיה של המצלמה, המבטאים מציאות מורכבת, פוסט-מודרנית, שבה העבר, ההווה והעתיד מתערבבים ויוצרים ריבוי אפשרויות של זמניות, בדומה לדימוי מבוך.
האובייקט הפיסולי האמורפי, המהווה מעין ״בית״ עבור דימוי הבלון, המאזכר את שעוניו הנמסים של דאלי, פועל כפרפרזה על הזמן הקפיטליסטי – הזמן התעשייתי שהופרט, שכוון מחדש כדי לייצר פרודוקטיביות. כאן,הזמן נוזל, בורח, מסרב לציית. שלוש עבודות הפיסול, עשויות פלדה חלודה, מתפקדות במרווח שבין ציור לפיסול - הן מעיין ציר לינארי של היסטוריה אלימה אך מופשטת. הן אסופה מצטברת של רישומי עקבה: הן אינן מתעדות אלא מנכיחות את צלקותיה של ההיסטוריה, את הטראומה הקולקטיבית שנחרטה במתכת, בחלודה, בזיכרון, בגוף.
פסלון קטן בצורת גזע המוח המודפס בחומר פולימרי בגודל טבעי, מתייחס במקור לסיפור רפואי משפחתי, אך מציע גם ממד אינטרוספקטיבי: הוא מזכיר שהזמן אינו רק פוליטי וחברתי, אלא גם עצבי, פיזיולוגי – מנגנוני השליטה פועלים גם דרך התודעה, דרך סינון החוויה והאופן שבו אנו חווים רצף .
רודפת אחרי הזמן היא אפוא תערוכה אישית לכאורה, אך פוליטית במובן הרחב ביותר: היא חושפת כיצד הזמן עצמו הופך לשדה מאבק – בין נראות להיעלמות, בין היסטוריה לזיכרון, בין חיים מתועדים לחיים בלתי נראים. היא מבקשת מהצופה לא רק לחוות את הזמן, אלא גם לשאול מי קובע את קצבו, מי נשאר מאחור ומי מצליח לשרוד את המירוץ.