מרתה ריגר: גֶּלֶם

​

אוצרת: אירנה גורדון

 

המילה "גלם" מבטאת את ההתמקדות בחומר במצבו הטבעי-הראשוני ובאפשרויות ההשתנות שלו. אם בתערוכות קודמות עסקה מרתה ריגר בדימוי הביצה דרך מיצבי פסלים גדולי ממדים שעסקו בסימבוליזם הבין-תרבותי של הביצה לצד נדידה של מוטיבים עיטוריים ועיצוביים בין מזרח למערב ובין ייצור המוני לייצור יחידאי, הרי שב"גלם", תערוכתה הנוכחית, היא יוצאת מתוך נקודת המוצא של החומר הקרמי כחומר בריאה שבאמצעותו ניתן לגעת במערכות של חיים ואבולוציה, מגדר וזהות אמנותית.

בחלל אחד של הגלריה החומר הקרמי מתגלגל לכדי אובייקטים בצורת גלמי-נקבות – גלמות המשתלשלות מן התקרה וזוחלות על הקרקע כשהן קשורות בקשירה המזכירה עבודת מקרמה אך למעשה היא עשויה קשרי ימאות עם חבלים כבדים וגסים. צורת הגולם בטבע היא א-מינית, ומהווה שלב מעבר בין הזחל לחרק הבוגר. אצל ריגר, צורתן היא נקבית כשפתח דמוי פה או ואגינה נמצא בכולן ומגלה אותן כקליפות ריקות מתוכן, כמו היצורים שגדלו בתוכן עפו ופרחו להם. בו בזמן הן עצמן מוכלות, מוחזקות, מעורסלות. צבען  חום-שחור, ללא גלזורה או עיטור, וחזותן קודרת ומחוספסת. ערסלי ה"גלמות" יוצרים יער רוחש ומתפתל שכולו תנועה בין החזקה לשחרור, בין מתיחה לנפילה. ואולי אלה שרשראות הד.נ.א של תולדות הקראפט המשויך מסורתית עם עבודת נשים, כאשר נדמה כי כאן הן נועדו– לחשוף את האסתטיקה של יופי, דקורטיביות ורכות שמאחוריהן מסתתרות ההבניות החברתיות והפוליטיות ההיסטוריות השולטות בנרטיב הנשי.

ריגר נדברת בתערוכה עם הרעיון המיסטי של הגולם – אותו יצור דמוי אדם העשוי חומר דומם, אדמתי, שיוצרו האנושי מפיח בו רוח חיים, והוא אף פונה נגדו. בתוך כך היא מתמודדת עם מהות היצירה ומשמעותה בתוך שפת הקרמיקה ודימוייה. כך, בחלל השני בעבודה הקרויה דחייה היא מפגישה את הביצים עם החומר ממנו הם נוצרו – הפורצלן הנוזלי. היא מניחה את הביצים בתוך בריכות טיט מוצפות פורצלן נוזלי ומוזגת אותו עליהן מספר פעמים. המפגש משאיר את עקבותיו על הביצים, כאשר בעקבות דחייה בין המוצק לנוזל, נוצרים סדקים קליפתיים. המיצב שמתהווה הוא מעין בועה בראשיתית פרודכסלית שבה החומר נמצא באופן מתמשך בשני מצבי צבירה מקבילים – מוצק ונוזל, רטוב ויבש.   הוא מייצר צורות ללא הרף, מוליד חיים, אך בו בזמן נשאר במצבו הגולמי, מסרב לצורה.