דימינואנדו [כשר] | פסי גירש

אוצר: ניר הרמט

"בגיל שמונה נכלאה אמי בגטו שוולי שבליטא.
על שולחן היא ציירה לעצמה פסנתר, והמשיכה להתאמן באין מפריע"  פ. גירש

בגוף עבודותיה החדש, גירש מנסחת דרך שפת המוזיקה מעגלי חיים ומוות. היא מבקשת להפיח רוח בעצמות המתחפשות לבעלי חיים על עמודי תווים ומנכיחה באופן אבסורדי את יחסי הכוחות ואת שרשרת המזון והחיים דרך שיירים, סימני טבע וצמחים טורפים.
העצמות על עמודי התווים מתפקדות ככלי נגינה או אוקרינות, נדמה שיש בהן חורי נשיפה והן עצמן תיבות תהודה. גירש מפיחה רוח בשאריות אל שאריות החיים האלו, מפסלת בהן ובונה מעין מאוזוליאום מָקַבְּרִי, המונצח דרך פעולת הצילום החונטת.
רצף העבודות בתערוכה מצטבר לכדי רקוויאם ומאזכר פולחני מוות; צמח הספלול הטורף סרוג בתערוכה ועל החלונות כפרחים לכבוד המת, פעמוני כנסיה (אשר הוקלטו על ידי האמנית ליד האגם במינכן בו האכילה בילדותה את האווזים) ופעמונים של עדר פרות מצלצלים בחלל התערוכה, ובדינמיקה של דימינואנדו מתפוגגים אל שקט. התערוכה, כשמה, מורכבת כדימינואנדו המסומן על גבי דפי תווים על מנת להחליש בהדרגה את המשפט המוזיקלי, עד כדי התפוגגות.
לדברי האמנית "החיות שלי, אותן אני מצלמת, הן חיות כל העולם. הן מסמנות בעבורי את מי שעבר חיים או מוות קשים. כל תשומת הלב שלי לבעלי החיים, המשולים גם לבני אדם, לכל מי שנמצא בתחתית השרשרת, הוא מה שביקשתי לעצמי; לשמור ולהישמר. כל עמוד תווים הוא מזבח".
המרתף בו מצלמת גירש משמש אותה כמעין רחם שומר המבקש להוליד מחדש דימויים וחיים מתוך הוואקום, מן האין: "אני נמצאת שעות ארוכות בחדר מבודד, לא מתפקד, בשקט. אני מרגישה במצב נזירי בו אין עולם בחוץ. זוהי התבודדות שאני גוזרת על עצמי ונבדלת". החדר משמש כבמה תיאטרונית והיא ממחיזה בו את הקושי לצד הומור ומשחקיות. היא מביימת את מה שהיה פעם חי ועכשיו הוא מת, ובונה זיכרון חיים מדומיין. "כאשר משהו מת, אפשר להפוך אותו למשהו אחר" היא אומרת.
על כותרת התערוכה חתמה האמנית את החותמת "כשר". שנים רבות גירש מצלמת בעלי חיים מתים, רמשים ומקקים, אשר מעוררים תגובות של רתיעה, גועל ושאלות של מוסר. לדבריה, ה"הכשר" מבקש לעורר מבט אחר, כזה הקורא למבט שיש בו חמלה ולגיטימציה למושאי הצילום. לדבריה: "ההכשר נקשר לחיה עצמה ולמי שיאכל אותה. החותמת היא כמו מתווך המאשר את המפגש שבין האדם האוכל והחיה הנאכלת (כמו ליוצר, ליצירה ולצופה). היא אסמכתא לכך שמה שאתם רואים: הזעזוע, הטיפול בחיות, המשחק במוות, הוא "בסדר". אין הבדל בין הדימוי האמנותי לפרקטיקה של החיים."

** תודה מיוחדת ל'אופק ארט' - לרחל שמש על ההדפסות, תשומת הלב והמקצועיות שאין שניה להם.

תודה לאבנר מ'אופק ארט' ולטלי וקותי מ'גלריה מיצג' על המיסגורים.

תודה לגילי על תליית התערוכה.