It's not the time for an eat al dente cauliflower זה לא זמן לאכול כרובית אל דנטה
איילת ריזה | Ayelet Riza
אוצר: יאיר ברק Curator: Yair Barak
חגיגות ומכאובים
יאיר ברק על עבודותיה של איילת ריזה
בתערוכת היחיד של איילת ריזה, מוצג גוף עבודות שנוצר במהלך השנתיים האחרונות. ציורים בפורמט גדול על בד וקרטון ועבודות קטנות על ובתוך קופסאות של שוקולד אנין ונעליים יוקרתיות. הציורים מתארים סצנות נשיות, חגיגות ועינוגים, סבל ומכאובים מעוררי חמלה. הציור של ריזה בוטה, עז מבע ונועז. הוא נובע ממקומות אפלים וארוז בצבעי ממתקים.
הדימויים של ריזה אינם נחמדים. הם אינם נוחים לצפייה. יש בהם דמויות דקיקות ומרוקנות, מדממות וכאובות. זהו ציור כמעט קמאי, ראשוני מאד. יש בו משהו נאיבי ומתריס. הוא אינו נשען על מסורות של ציור קלאסי, אך הוא ניחן בווירטואוזיות של תנועה. זהו מעשה רוקחות של דייקנות מרושלת. ריזה פורמת את החוקיות ואת הסדר של הציור ״הטוב״ אותו למדה.
הסצנות המתוארות בתערוכה, מנותקות מהקשר של מקום וזמן. הן נעות בין בכחנליה[1] פרועה לייסורים. הדמויות המופיעות בציורים עוטות גלימות וכתרים, לרגעים הן שליטות, כוכבות, לרגעים אחרים - פגיעות ועדינות, אך קשה להתעלם מהכוח הטמון בהן. הן גיבורות-על בפוטנציה, שעשוית להפוך בכל רגע נתון לאמזונות. העיסוק של ריזה בזהות נשית - מתעתע. היא אינה נוטה לייצוגים סטריאוטיפיים, נדושים. היא יוצרת עולם נשי מורכב, מסוכסך אך זקוף ונוכח.
על קיר צבוע בורגנדי, עבודות זעירות. פעולות של ציור על ובתוך קופסאות. חללים קטנים, מעין בתים של שוקולד משובח, הביטאט של ציור מינימליסטי, לעתים כמעט חבוי. הפרלינים שנאכלו, ועינגו את הגוף ואת הנפש הותירו גילוי נאות של כאב. והכאב הזה, כמו במופע דראג, או אירוע Camp[2] – מאופר למשעי, בוהק למרחוק, הינו באותה העת גם מקור לעוצמה וביטחון.
[1] בכחנליה היא פסטיבל רומאי המאופיין בשתיה לשוכרה, מיניות פרועה ואלימות, כיום שם נרדף להוללות פרועה ויצרית, חסרת מעצורים
[2] קאמפ היא גישה אסתטית פוסטמודרנית, המאמינה שהשקר חושף את האמת. הקאמפ מוצא יופי ואנינות דווקא בחוסר טעם קיצוני או בביטויים מובהקים של פרובינציאליות וכיעור