שדה קוסמי. שלמי ברוש
שלמי ברוש, יוצר מגוון ומרתק, חי ופעל בירושלים משנות ה-70 ועד למותו בשנת 2014. ברוש הוא אמן קשוב לעכשוויות ובעל תשוקה עזה לחומריות, ועבודתו מתאפיינת בשפה גרפית, תבניתית ומדויקת. הוא עבד בעץ, ברזל, צבעי שמן, אבן, טרקוטה ועם חפצים מצויים. בעזרת מגוון רחב של טכניקות – הדבקה, סיתות, ציור, חריטה, גילוף, ריתוך – ברוש יצר גרסה אישית לאתוס הארץ ישראלי. בעבודותיו מתקיים מתח תמידי בין השיוך הקונקרטי לאדמה ולמקום, שמקבל ביטוי מעין כנעני ופורמליסטי, לבין שאלות על חיים ומוות, אהבה וסבל אנושי.
האמנות של ברוש לא חוששת מסמלים עוצמתיים. צלבים, טליתות, שיחי צבר וקוביות חציר – הנושאים בעבודותיו של ברוש נראים לקוחים מעולמות מסוכסכים, אבל מה שמשותף להם הוא העוצמה. כולם סמלים איקוניים, ובמובן מסוים, כולם דתיים. לא רק הצלב והטלית, אלא גם הצבר וערימות החציר, הלקוחים מדת האדמה והעבודה הישראלית, דתו של היהודי החדש.
לפעמים נדמה שברוש מחלל סמלים קדושים, למשל, כאשר הוא נשכב על צלב עץ גדול, ידיו פרוסות לצדדים. זה יחס אישי אל סמל דתי. אבל ברוש לא באמת מחלל את הסמלים. יותר נכון לומר שהוא שואב מהם עוצמה. הוא מאניש אותם ומשחק איתם, לא במטרה לחסל אותם, אלא ליצור מהם סמלים עוצמתיים חדשים. סמלים דתיים לא רק מסמנים אלא גם פועלים, וברוש בתעוזתו נענה לקריאה שלהם, ופועל עליהם ואיתם.
העבודה "צלב מאוזן" המוצגת בתערוכה, משחזרת פרפורמנס שברוש ערך ב-2006. ברוש השתמש בצלב כמצע לחשבון נפש. הוא בנה צלב עץ באורך שלושה מטרים, ונשכב עליו בתנוחת הצלוב. הצליבה הנוצרית משמשת אותו בעבודה כנקודת מוצא להתייחסות לסבל אנושי כללי, להקרבת קורבן, למוות ולהאלהה. אבל באותה נשימה, העבודה היא גם מחווה הומוריסטית לצליבה. זוהי צליבה כמעשה נרקיסיסטי, שעניינו האני, יחסיו עם האחר, הקרבה עצמית ואהבה טוטאלית.
ב"צלב וציפור" מ-2009 ברוש הרכיב מקופסאות עץ צנועות, צבועות שחור, צלב גבוה מגובה אדם, ובראשו הציב עורב שחור. בין עשרות המסמרים החלודים המקיפים את חלקו העליון של הצלב, מתח חוטי מתכת, סימון של ויה דולורוזה פרטית או קולקטיבית. עורב שחור וצלב. דת ואמונות טפלות מהדהדים זה את זה בתחושת אסון ממשמש ובא. הציפור השחורה מביטה מטה אל הצופה. מסמרי הפלדה הפשוטים מאזכרים את הצליבה, אך מבהירים שאנחנו כאן ועכשיו. דת, לאומיות והנוף הארץ ישראלי מתערבבים כאן.
העניין של ברוש בצלב משתלב בקלות עם העיסוק שלו בסמלים יהודיים וישראליים, כמו הטלית והצבר. בסדרת העבודות "הטלית" (2005) קדושה ודלות מתחלפות זו בזו. חומרי העבודה הם פח גלי עזוב שברוש מצא ברחוב, ומיסגר במסגרות ברזל פשוטות. החומר מזוהה עם דלות – פח גלי העוטף מבנים בשכונות ותיקות בירושלים – וברוש מרומם אותו לדרגת קדושה.
קוביות החציר "שדה קוסמי" שבתערוכה, הן חלק ממיצב גדול מימדים ובו עשרות קוביות חציר עשויות כבלי חשמל דקים מוזהבים, שנפרסו על רשת קואורדינטות גדולה ברחבת תיאטרון ירושלים במסגרת תערוכת פיסול מיצב, בפסטיבל ישראל 1995. חוטי האלומיניום, המחליפים את אניצי החציר, מקנים לקוביות מראה עתידני. הטכנולוגיה מחליפה את החקלאות בדמיון הישראלי, שהפך למציאות אומת ההייטק. אבל במובן מסוים יש כאן גם חזרה למקור. החקלאות מילאה מקום חשוב כל כך בדמיון הציוני, משום שסימנה מראשיתה שחרור מהעבר היהודי ופנייה אל העתיד.
ב"טוטם הצבר" (2006) תנועת הזמנים היא הפוכה. הצבר הוא סמל מסוכסך: סמל ליהודי החדש, שנלקח בהשאלה מנופי כפרים פלסטיניים והמופיע תדירות גם בציורים נוצרים של ימי הביניים. ברוש בונה לו טוטם: עץ פשוט צבוע בשחור, ובו תקועים מסמרים חלודים. הוא פונה לדת פגאנית כדי לזמן את הצבר, הישראלי הילידי, שיברא.
בתערוכה "שדה קוסמי" בגלריה "מקום לאמנות", בחרנו לשחזר את הפרפורמנס "צלב מאוזן", ולהזמין את הקהל לשכב על צלב העץ הגדול. ברוש הוא אמן ירושלמי במובן העמוק של המלה, בעיר בה הצלב הוא חלק יומיומי בנוף האורבני והאנושי. דווקא משום כך בתל אביב של 2019, הדימויים שלו רלוונטיים בצורה חדשה. בתל אביב החילונית אולי לא מפחדים מהצלב, אבל נרתעים ממנו, כאשר עונדי הצלבים בעיר הם לרוב עובדים זרים או פליטים. על הרקע הזה, ברוש מציע לנו מובן חדש של פלורליזם. בתל אביב, פלורליזם פירושו ששום דבר אינו קדוש. אבל אולי פלורליזם פירושו דווקא שהכל קדוש? הטלית, הצלב, ערימת החציר והצבר.
אוצרות: סיון פיינזילבר יורן ותמר אייזן גולדשטיין
ינואר 2019
שלמי ברוש (2014-1939), בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל, שימש כיועץ ראש עיריית ירושלים בענייני אמנות בתקופת אהוד אולמרט. במסגרת תפקידו שימש במהלך השנים כיו"ר הוועדה העירונית לפיסול, אחראי על עיצוב פני העיר לקראת אירועים חגיגיים ומנהל המחלקה לאמנות פלסטית בעירייה. כמו כן, קידם וטיפח אמנים צעירים והיה בין הממליצים לקבלת פרס ירושלים לאמנות.