יורשי המנוח | Heirs of the deceased
תמר לדרברג | Tamar Lederberg
אוצרת: יאיר ברק Curator: Yair Barak
יאיר ברק על "יורשי המנוח", תערוכתה של תמר לדרברג:
לפניכם אסופה של חפצים ודימויים מטופלים. עבודת אנימציה וקול שירה החודר אל החלל ומציף אותו – בא והולך. למראית עין, דבר אינו קושר את הרכיבים המקיימים את התערוכה. אלא שאט-אט גדלה עליכם תחושת היעדר. מדרסי נעליים מיותמים, מכשירי שמיעה שהוסרו מאוזניים עלומות, דימוי בית מתפרק ליסודותיו – ונבנה מחדש.
לפניכם שירת חפצים, טעוני זיכרונות, רכיבי זהות שמתרחקת. שני גברים במרכזה, בן זוג ואב. שניהם נעדרים בגופם ונוכחים בכל. אינכם מכירים אותם ועדיין – חסרונם כה מוחשי.
כשאיבדה תמר לדרברג את אביה ואת בן זוגה, תוך פרק זמן קצר, החלו היא וילדיה לקבל מכתבים הממוענים ל "יורשי המנוח". המעמד החדש והמושג הזר לה – היוו לבנה ראשונה בבניין התערוכה.
שני גברים ושני עולמות מגולמים בחלל. האב, איש הנדסת קרקע, ובן הזוג, רואה החשבון. שתי אונות שמאליות, שכלתניות, רציונאליות, לוגיות אל מול פרשנות אמנותית של אישה שהיא אונה שמאלית פואטית. שני עוגנים וסירה מיטלטלת בין גלים סוערים ומבקשת למצוא חוף מבטחים.
לדרברג מבקשת לחזור אל החומרים שקיימו את הבית. לפענח את הגנום המשפחתי. היא חוזרת אל שרטוטי המכשירים ההנדסיים של אביה, אל המכניקה של חייו. את בן זוגה היא מוצאת בתוך רשימת שערי המניות הבורסאיות של ניו יורק, שהופכות לאלגיה.
אובייקט גדול ומרכזי מציג את סימן הליברה – מזל מאזניים לבעל המנוח, מכשירי שמיעה כמשקולות המנסות להתאזן. אוזניים הן איבר שיווי המשקל. אדם מת נשפט לזכות ולחובה.
ועדיין – "יורשי המנוח" איננה תערוכת הנצחה. היא איננה בשום אופן מונומנט. לכל היותר – היא אנטי מונומנט. מהלך שיש בו הומור ופיוס, הרהור מתוזמר היטב אודות מה שנותר. זוהי, אם תרצו – פואטיקה של בירוקרטיה.
לדרברג מנכסת את תחומי הדעת של אביה ובעלה, ההנדסה והכספים, והופכת אותם לשלה. היא מקצה את האובייקטים מן השדה המקצועי אליו הם שייכים ורותמת אותם למכלול הפעולות האמנותיות שבתערוכה. לאחר מותם – היא גואלת אותם ממעמדם הפרופסיונאלי ומקנה להם את המעמד הטרנסצנדנטאלי שאמנות יודעת להעניק.
שערי המניות מאבדים את משמעותם הפיננסית, השרטוטים המכניים מאבדים את תכליתם הפונקציונאלית והופכים לדימוי רישומי, ארגזי הקדחים מוצגים כאסמבלאז'ים מודרניסטיים. ככלל, נראה שהאובדן הכואב של תמר הוא גם, באותה העת, רגע של התפרצות כוח של זו שנותרה.
התערוכה עושה שימוש בעקבות גברים ומייצרת הווה נשי, דיאלקטי ומורכב.
ביהדות נהוג לומר: "לאחר מות – קדושים אמור". תמר איננה מקדשת את שתי הדמויות הנעדרות. היא מציגה אותן כחומרי גלם אנושיים, כיתדות שאוחזים את עולמה.