איך נוכל להחזיק במוות
בתערוכתה החדשה בגלריה ׳מקום לאמנות׳ מציגה הצלמת יהודית שרייבר מערך עבודות המשלב ומסכם בדרכו עבודה רבה בה עסקה בשנים האחרונות. זה שנים ששרייבר מצלמת על רצפת הסטודיו בביתה, רצפת בטון עליה היא מניחה חפצים שונים, אורגניים ודוממים, אוספת, כמו מקטלגת, מצלמת ביחידנות, ממירה לתמונות. את בעלי החיים המתים המאכלסים את תמונותיה בתערוכתה החדשה, היא מצלמת כשהם מונחים בקופסאות, במגירות ועל גבי מצעים וגדלים שונים. בפרקטיקה חדשה זו שרייבר מדגישה את הבחנה שבין העשיה הנוכחית וזו שבעבר. ניכר בעבודות שיחסה של שרייבר ליצורים הוא אחר. בשונה מרצפת הבטון הקרה והנוקשה, כאן היא מניחה בעדינות את היצורים או שרידיהם, אמנם בסדר שיטתי וחקרני, על מצעים שקולטים אותם באופן שונה; אולי זו רכות, חמלה או מצע אחרון. הקופסאות מהוות להם קברים, והתצוגה מדמה להם מראה (כמעט) כמו זה של תכשיט יקר ערך. את האופן בו היא מוצאת את בעלי החיים, המתים, היא רואה כמשהו ״שהזדמן״ לה בשיטוטיה, כשהיא יוצאת למסעות קצרים ורחוקים. תצלומיה הם אוסף מחושב של הדברים שנגלים לה ומושכים את תשומת ליבה, מציגים דברים לא אנושיים, מְלַאי חריג של אובייקטים, מהסוג שאנו יכולים למצוא כמותו כמעט בכל מקום; יצורים מתים, ציפורים, זוחלים, ארכיאולוגיה של שלדים זעירים. תוך כדי שיטוטיה היא מגלה שהיצורים שהיא אוספת נחלקים לקבוצות ברורות; אלה שמעופפים, בעלי הכנף, וחרקים שחיים במחילות ובעפר, היא רואה עצמה כאילו היתה מתבוננת למעלה, מעליה, ולמטה, אל מה שנחבא בתוך קפלי האדמה. מנקודת מבטה היא רוצה ליצור מצב אמביוולנטי בו עשויים היצורים להתפס כ ׳נחים׳, ישנים, או ׳נחים לעד׳, כדבריה.
בעלי חיים אלה, כשאנו פוגשים בהם בדרכנו, לעתים הם מעוררים את סקרנותנו ואולי אף גורמים לנו להרהר במשהו אודותם, אך בדרך כלל, כדרכן של הבריות, אנו מסיטים את מבטינו מהם והלאה. אך הצילום של שרייבר הופך את היצורים האלה לעניין בפני עצמו. צילומיה מציגים את 'הדבר' שהם מתארים בפרטנות רבה, אך בה בעת טוען הצילום את דימויי המוות בממד חזותי המאפשר לדמיון לרקום סביבו סיפור חדש.
טבע-דומם צילומי זה, דומה במובנים מסוימים לפרקטיקה פיסולית המביאה בדרך של איסוף ממצאים ואובייקטים לקירוב הטווח ולחילול הגבול שבין החיים והיצירה בסטודיו. צילום החיה המתה מעלה בדעתנו שמדובר במושא לחקירה כמו-פורנזית, אך בהקשר לכך חוזרת שרייבר ומדגישה שהעניין שחשוב לה במיוחד הוא שבעלי החיים שהיא מחפשת הם בעיקר כאלה שמתו סמוך לזמן הגילוי או לזמן המסירה. זה נוגע למצב גופם באותה מידה שזה נוגע למצב הצילום הייחודי שהיא מחפשת ליצור. מכאן שאין מדובר רק ב׳רדי-מייד׳ שנמצא איפשהו, אלא בקרבה לרגע המוות. ניתן אף לשער שרגע זה עבורה הוא רגע מתמשך. לגבי מושאי חקירה זו השאלה איננה סיבת המוות, מתי הוא אירע ובאילו נסיבות, מה שמובא כאן להתבוננות ותהייה היא הוויית המוות עצמה, כפי שהיא משתקפת בגופם ובפניהן של החיות המתות.
איננו יכולים להתבונן בפניהם של המתים אך אנו יכולים להתבונן במה שעשוי להיות סובלימציה של המוות. מה שמביא את שרייבר ליצירה של אוסף מורבידי זה, של דברים ויצורים שהלכו לעולמם, מתחיל בסיפור אישי ופרטי שהפך לחיפוש חיים, למהלך עבודה מתמשך, אכן עבודה שלעולם לא מסתיימת. אחיה של יהודית, אמנון, קשר הצוללת ׳דקר׳ מצא את מותו בעת טביעתה. סיפור טרגי ומסתורי זה מלווה את כולנו מאז היעלמותה של הצוללת ומציאתה כעבור 31 שנים. הוא מלווה את שרייבר באופן אישי ומזין את יצירתה לפני ולפנים. בתערוכות יחיד וקבוצתיות היא מרכיבה, בכל פעם מחדש, מערכי תצוגה המפגישים את התכנים והנראות של האובייקטים, אורגניים ודוממים, שלעיתים הם מדמים ממצאים ארכיאולוגים, בגישה שלעתים היא כמו-מדעית או מזכירים במשהו ממצאים מחשידים של פשע שלא פוענח, אך גם תחושה מתמשכת של אי וודאות. כך, בגופי העבודה השונים, מבטה המשוטט של שרייבר, מבט מחפש ומוצא ובדרך של גילוי והתגלות, היא שרויה בתהליך הסיזיפי של הצילום והאופן בו הוא חושף את המתח המתמיד בין מה שנראה לעין ובין הסוד שבסמוי.
״תפקיד האמן״, אומרת שרייבר, ״הוא לאתגר את התפיסה ואת דפוסי התגובה שלנו לממשותם של הדברים״. בעבודותיה היא מעמתת בין פרקטיקות מדעיות 'אובייקטיביות' ('רציונליות') כגון זואולוגיה, רפטולוגיה, חקר עופות, לבין השפעות 'סובייקטיביות' ('אי-רציונליות'), בכך היא בוחנת את האופן בו נפגשים האתוסים של חיים ומוות בעולם הטבעי והאורגני כמודל בקרה אַחֵר מזה של החיים האנושיים, ביחס למושגים כגון הטראגי, הדרמטי, הכאב, והנטורליזציה של המוות.
צילומיה של שרייבר מעלים בדעתנו התייחסויות לעבודותיהם של אמנים שונים שעיסוקם הוא נראותו ונוכחותו הצילומית של המוות. כך בסדרת צילומי ׳חדר המתים׳ של אנדרס סראנו, בצילומי הטבע הדומם עם בעלי חיים של מריאן דרו, צילומי בעלי החיים המתים, המעוצבים בדייקנות של פסי גירש. אמנים אלה ואחרים מציגים קשת רחבה הקושרת את המוות עם סימבוליזם ומטאפורה לתוכם נמזג ממד ישיר של ריאליזם.
במובן זה מכיל מבנה התערוכה מרכיב חדש בעבודותיה, מרכיב הפנטזיה. מבנה זה מבוסס בחלקו על ה ׳וונדרקאמר׳ - ׳חדר הפלאות׳ המוכר לנו מהמאות ה-16 וה- 17, אשר קדם לתפיסה הדארוויניסטית, האבולוציונית, של האורגניזמים והאדם. בכך מתערב סדר לא טיפוסי של חפצים ודגימות בהיקסמות ומשיכה עזה להתבונן מקרוב בפניו של המוות.
הצילום על רצפת הסטודיו הקרה עשוי להזכיר צד פתולוגי וקר לכאורה, אך שרייבר איננה מתמרנת אותנו למחוזות אלה ומאפשרת לצופה לבנות את המסקנות האינטימיות שלו, להסיר את המסתורין, ואולי לפשט את הפחדים. עבור שרייבר זו עבודת חיים שמתפתחת וכל העת מרחיבה מעגלים. לצופים בעבודותיה היא מאפשרת נגיעה בעולמותיהם האישיים, בין מה שנחשף לבין מה שהוא סיפור פרטי ואינטימי. התצלומים לוכדים רגעים של קיפאון או שלווה מוחלטת, בעוד הזיכרונות נכנסים ויוצאים מהחקירות הדמיוניות והמציאותיות בשאלת המסתורין שמעבר למוות, והאופן שהצילום הוא מקום מנוחתו
יהודית שרייבר
אוצר : גלעד אופיר