אַיי פִיל פְּרִיטִי / חגית שחל
נשים ללא פנים, ללא זהות, ללא שמות משלהן, המהוות חפץ - אובייקט למבט גברי, מאכלסות את סדרת עבודותיה החדשה של חגית שחל. הן חשופות ומעורטלות, כרוכות מסביב לעמוד פאלי, מופקרות למבט.
שחל יוצרת בטכניקה של חיתוך והדפס לינולאום. טכניקת הגילוף הזו הובילה אותה לתוצאה דיכוטומית, כזו שאין בה אזורים אפורים והיא נדמית ליצירת חותמות. בצירוף הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור ולבן ואדום עז, נוצרו דימויים ישירים המשמשים כתמרור או כשלט בהפגנה. המדיה עצמה, הכוללת שימוש בסכינים חדות, חריטה ופציעה של לוח הלינוליאום, מחלחלת לתוכנן של העבודות.
סדרת העבודות בתערוכה החלה בחיפושים ברשת, תוך כדי עבודתה על הסדרה מה את רוצה שהוצגה בתערוכה Double Trouble (בגלריה אפרט-ארט, אוצרת: רותם ריטוב). התערוכה עסקה בייצוגים של סטריאוטיפיים נשיים אשר נעו בין עונג לכאב וייצגו את המתח שבין השולט לנשלטת. הכתובת "מה את רוצה" הייתה שזורה בעבודות ההן, לעתים בשלמות ולעתים במקוטע. האמנית ביקשה להוציא מהמגירות האחוריות את הכמיהות, הטאבואים ואת הפער שבין "נשיות" לבין נינוחות טיבעית; "נתקלתי אז בסרטונים של רקדניות עמוד ואתרים של מועדוני חשפנות. המראה היה קשה וברוטלי, ידעתי בוודאות שאחזור לעסוק בנושא הזה."
בסדרה המוצגת בתערוכה שחל מעתיקה את קווי המתאר של רקדניות העמוד, פוצעת בסכין החריטה, מפרקת ושוברת את גופן, מבקשת לפרק את המבט המחפיץ ולהחזיר אליהן כוח. למעשה אין שם אישה, יש רק גוף, לעיתים כרוך על עמוד, לעיתים מוטל על גחונו.
הגוף השבור נערם וגדל להיות צל נשי הזוהר בתוך חושך דיו-ההדפס. אין בעבודות מקום, אין בהן זמן, יש רצף וערימה של גופים שנועדו לגירוי, לפורקן. העבודות מבקשות לייצר עמדת צפייה לא נוחה, מטרידה, כזו המעוררת מודעות לנושא ומסמנת את התעשייה הזו כמנוגדת לכבודן של הנשים, מנמיכה, פוגעת ומפלה.
על קירה החיצוני של הגלריה, מוצבת עבודתו של שרדר: הצילו!, המורכבת משלושה סוגים של טקסטים המרכיבים את הקריאה לעזרה: טקסטים המצוטטים מעמוד הפייסבוק When He Pays Me ("כשהוא משלם לי") של טלי קורל - המציג עדויות של נשים בזנות. טקסטים מפורום צרכני זנות / זנאים בשם 'סקס אדיר' - בהם הזנאים מדרגים נשים כמוצר לצריכה, וטקסטים אינפורמטיביים של ארגונים למען נשים במעגל הזנות.
בעוד הטקסט של שרדר קריא, מצטט, ומרכיב מילה ממילים, השימוש בטקסט בתערוכתה של חגית הוא מפוברק – שמות בדויים של נשים המעוררים קונוטציות של יוקרה, של כלי רכב, של זרות ו"בינלאומיות" מעושה.
מה השתנה מאז שאלה שחל "מה את רוצה?". האם השאלה תמיד נשארת רלוונטית, ואולי זהו לא עניין של רצון?