top of page

     תמונותיה של האמת  |  Images of the truth

             מעיינה וכטל   |  Maayana Wachtel

         אוצר: יאיר ברק    Curator: Yair Barak


בפרק המבוא לספרה המכונן ״הצילום כראי התקופה״, כותבת סוזן סונטאג, כי ״האנושות עודנה מתרפקת על תמונותיה של האמת״. היא מרפררת למשל המערה של אפלטון ולתפיסתו הנבואית את העולם כמערכת של ייצוגים, או אם תרצו, את היעדרה של האמת. החלל הקדמי מארח את מעיינה וכטל עם ציורים מן השנה האחרונה ובהם דימויי צללים מוטלים של טבע דומם. העבודות נוצרו בתקופת הסגרים, מעידות על מגבלות ומנכיחות את תחושת הזמן החולף, כמעיין מחווה מפתיעה ל״ממנטו מורי״ קלאסי.

הצמצום הצבעוני, הכמעט בינארי – מעיד על הלך הרוח. דיכוטומיה של פנים וחוץ, מותר ואסור, יש ואין. בניגוד למרבית ציוריה המוכרים של וכטל, שמאופיינים בעושר צבעוני, כמעט איורי – כאן, בעבודותיה מן השנה האחרונה, מצטמצמת פלטת הצבע למינימום וכך גם עולם הדימוי. אלו הם ציורים רזים מאד, נעדרי פרטים, מבוססי קו מתאר. תיאורי טבע דומם, לאורך ההיסטוריה של האמנות, היוו תמיד סימן מובהק לחלוף הזמן ולהתכלות. הם עדות נצחית להיעדר הנצח. להנחה המובנית שכל דבר – סופו למות.

העבודות של וכטל המוצגות כאן מנהלות דיאלוג נפלא עם הקפאה וצריבה של רגע בזמן ובה בעת עם נצחיותו. במובן הזה, התערוכה המבוססת על טהרת הציור, היא לטעמי הרהור נפלא אודות מעשה הצילום. זה האחרון, תמיד מקפיא רגע חולף, שברירי, בר חלוף. ובעשותו כן – הוא הופך אותו (כמעט בעל כורחו) לאל מותי.  בראשית הצילום, טרם המצאת המצלמה, הופיעו לראשונה דימויים שנוצרו כתוצאה ממפגש קרני אור עם משטח צילומי. הם נקראו הליוגרפים ומאוחר יותר – פוטוגרמות. טיבן היה צמצום והשטחה. כך גם הציורים של וכטל – מצמצמים את ממד המרחב והזמן ודוחסים אותם אל משטח הציור.

bottom of page