top of page

שוב לא שקט / הציורים החדשים של אורית טוכמן דואר


התבוננות בציור חושפת פעמים רבות, בנוסף לפני השטח  שלו, את מנגנון קבלת ההחלטות, הדילמות הרוחשות בקרקעיתו, את קרביו וההתחבטויות סביב השאלה מה זה בעצם, מהו הדבר הזה שנדחף כלפי מעלה, שניצב לעינינו?

הציור של אורית נמצא בדיוק שם: בלב הרחש הזה, חוסר השקט, המאבק, המערבולת של ההתלבטות בין פיגורציה להפשטה, בין שטיחות לאפיון של חלל -  כל אלה מובילים את עבודתה בשנים האחרונות ומובלעים בגוף העבודות המוצגות בתערוכה זו.

העבודות אינן ניתנות לרדוקציה פשוטה ולתיאור במובנים של קונספט או מבנה החוזר על עצמו. זוהי סידרה פרועה ומשוסעת – תחושה העוברת למראה ציורים מפתיעים ו"בלתי שיטתיים" אלה, ביטוי של מאבק על הגדרה עצמית.

לעיתים, בחלק מן העבודות, מבצבץ ראש מתוך שדות הצבע וקרחוני הצורות המתפרקים, מופיעה דמות אדם, עיניים ופה מרומזים. הם מופיעים או נספגים לתוך קרעי הצבע כאפשרות, כמעין אינדקס רגעי אשר מקדד את הציור, אך נעלם ונותר כאפשרות, כרמז שמבקש להציע אך לא להישאר, כ"האופן לקרוא את הציור".

בסידרה זו מציגה אורית טוכמן דואר עבודות מאתגרות ואניגמטיות, אשר לא מתמסרות בקלות להגדרה או ניסוח מילולי, ציור אשר מתחולל במקום שהמילים נגמרות.

ציבי גבע


It's not quiet, again / New paintings by Orit Tuchman Duer


Observing a painting oftentimes reveals, in addition to its surface, the mechanism of decision-making, the dilemmas that rustle at its bottom, its innards, and the quandaries around the question of what it actually is, what is this thing that has been pushed upward, and is positioned before our eyes?


Orit's painting is positioned exactly there: at the heart of this rustle, the restlessness, the struggle, this whirlwind of dilemma between figuration and abstraction, between flatness and a characterization of a space. All these lead her work, in the last years, and are encapsulated in the body of work on display at this exhibition.


The works do not grant themselves to a simple reduction and to a description in forms of concept or a repetitive structure. It is a series that is wild and divided – a feeling that is conveyed at the site of these surprising and "unsystematic" paintings, an expression of a struggle of self-definition.


At times, in some of the works, a head glimpses out of the fields of paint and disintegrating glaciers of shapes, a human figure appears, hinted eyes and a mouth. They appear or are absorbed into the tears of paint as a possibility, as a sort of a momentary index that codifies the painting, yet disappears and remains as a possibility, as a hint that asks to offer but not to stay, as "the way to read the painting".


In this series, Orit Tuchman Duer presents challenging and enigmatic works that do not easily give themselves in to definition or a verbal articulation, a painting that occurs at the place the words end.


Tsibi Geva

bottom of page