דממה וחזרה

​

דממה טורדת אופפת את עבודות הציור של מיכל רכטר לויט. דימויי בתים אמריקאים מסורתיים, צמרות עצים פשוטות עלים, דבר לא זע. 

רחוב לורנס בניו הייבן הוא עוד רחוב טיפוסי של ניו-אינגלנד, אחד מני רבים. לו הייתם שואלים את רחוב לורנס, היה בוודאי מציין שלא תכנן להפוך למושא לציור. הוא עצמו מופתע. 

במהלך חורף 1892 התמקם קלוד מונה לראשונה מול החזית המערבית של קתדרלת רואן. מושא ציור קלאסי. במשך שנה צייר כ-30 מבטים שלה, במזגי אוויר שונים, בתאורות משתנות. ב1894 השתקע בסטודיו והמשיך לעבד אותם.

רכטר לויט מגיעה לרחוב לורנס בנסיבות אחרות. היא איננה מתכננת לחקור את הרחוב הגנרי אלא נקלעת אליו בנסיבות משפחתיות. במהלך סתיו 2018-2019 שהתה האמנית בעיר כשביקרה את בנה ובני משפחתו. לצורך הביקור שכרה בית ברחוב לורנס.  היא חוזרת ומציירת מדי בוקר את אותן חזיתות בתים, את אותם העצים. אני מוצא הקבלה בין האדריכלות הוויקטוריאנית שמציירת רכטר לויט לסגנון העבודה שלה: אלו הם וריאנטים של אותו הדבר – אך כל אחד מהן שונה כל כך משכנו. כך הבתים, כך גם הציורים. בסרט יפה משנות ה-90 מעלעל וויליאם הארט באלבום תמונות ובו מאות צילומים של אותה פינת רחוב. הוא תמה ומסנן בפני הצלם ״הם כולם זהים״. הצלם (הארווי קייטל) עונה לו״ ״כולם זהים אבל כל אחד מהם שונה מן האחר״

​

עיוורון

​

רכטר לויט מתעוררת בבית הארעי לפני עלות השחר ומוצאת עצמה עד מהרה נקשרת למראות הרחוב. השעה היא 5:00 לפנות בוקר. חשיכה בחוץ, אפלה בבית. רכטר לויט מציירת את מה שכמעט ואיננה רואה על פני משטח חשוך לגמרי. גם הפלטה כמעט ואיננה נראית. על אחת כמה וכמה נעלמים הגוונים ובני הגוונים.

הציורים של רחוב לורנס הם מראות של עיוורון כפול. דימויים של עיר אוניברסיטה שוקקת, טרם פקחה את עיניה.

במהלך התקופה בה שהתה בניו הייבן עלתה השמש פעמים רבות על הרחוב. אנשים באו והלכו, מכוניות התגלגלו במורד הרחוב. ילדים השתעשעו בו. בציורים אין עדות לכל אלו והוא נותר זירה ריקה, תפאורת תיאטרון בהיעדר שחקנים או עלילה. כמו הכנה למיזנסצנה שלא תתרחש.

​

הרחוב

​

לדימוי הרחוב שמור מקום עשיר מאד בהיסטוריה של האמנות, החל ברחובות האלכסוניים הפוטוריסטים של ג׳ורג׳יו דה-קיריקו, דרך פינות הרחוב הפרברי של אדוארד הופר ועד לרחובות הכל-אמריקאים בצילומיו של גרגורי קרודסון העכשווי. מה מושך אמנים אל הדימוי הטריוויאלי הזה? מדוע הם חוזרים אליו שוב ושוב?  מה יש בו, ברחוב שמפעיל אותם?  ראשית הקירבה. הרחוב הוא הרחוק הקרוב ביותר. העולם שבחוץ מגיע עד פתח הבית ואנו מזהים בו את האחר. אך יש ברחוב בעיקר את הזמן. הרחוב של המודרניזם הוא ה״ואניטס״ של הבארוק. האור המשתנה, סדר היום, הכניסות והיציאות, התנועה לאורכו ולרוחבו – כל אלו הופכים לממנטו מורי עוצמתי ונוכח בתוך עולם קרוב ומוכר. 

אדם נולד ברחוב ומת ברחוב. לעתים זהו אותו רחוב ולעתים זהו רחוב אחר.

 

יאיר ברק, ספטמבר 2020