top of page

ex-sisto

 משה רואס

 

ערסל עצום מימדים, תלוי בין שמיים וארץ. אורג יחד חומרים ואובייקטים שונים הנושאים בלאי, צלקות וגעגוע – את קעקועי הזמן והזכרון. זהו הציר המרכזי בתערוכתו של משה רואס, מצב ביניים המאיים לקרוס תחת החומריות המרובדת שהוא טעון בה.

רשתות דייגים, עצים, חבלים, פיסות טקסטיל ארוגות, שלדי ברזל, שריון צב ועוד, חומרים אשר אסף בקרבת ביתו הנוכחי ביפו ובקרבת ביתו הקודם על חוף הים, נארגים יחדיו ללא היררכיה חומרית, במהלך אינטואיטיבי. אותם שרידים שנפלטו מן הים, לצד חומרים ביתיים ואישיים שליקט, מצטברים ומשמשים כאיברים פנימיים, בהם הוא מבקש להפיח חיים. הקומפוזיציה הגדושה והחיבורים האסוציאטיביים הנוצרים בגוף העבודה המרכזי, שוזרים יחד עולמות, זמנים ואיקונוגרפיה פרטית למרחב פיסולי אחד.

שני הדפסים; איצטרובל כמסמן את אפשרות מיקום משכנה של הרוח בגזע המוח, ומשפט בצרפתית שכתבה (בשפה משובשת) סבתו לונה, הנמצאת בתהליך שיטיון:
Moi je eti joitjor les det, Je voudrai les proverb le plus beau*  

צמד העבודות מבקש להעלות שאלות על מקומה של התודעה, של הרוח. הן מבקשות להאיר את הנפש אל מול הפיזיות החומרית.

רואס מבקש לערסל את הגוף המשובש ולשמר רגע שעתיד לחלוף; אוסף זכרונות, מחשבות ורגשות מיטלטלים יחד, מייצרים מעין כוח מחולל, אשר דרכו עובר תהליך האיסוף והאיחוי ונולד דבר חדש. דבר זה, כמו הקיום האנושי, מתפקד כמצב של תנועה בתוך העולם, שוב מושלך אל הזמן, מטא-פיזי, יוצא החוצה, נולד, קיים, שם.**

*חלקו הראשון של הכתוב אינו מובן ותרגום חלקו השני: "הייתי רוצה את הפתגם הכי יפה")

** על פי מונח Dasein – ''היות כאן', של מרטין היידגר.

 

ניר הרמט, אוצר

קרדיט צלם : כרמית חסין

bottom of page