מסע / משא / מסה
אורנה בן-עמי
אורנה בן-עמי נוברת בזיכרון ההולך ודוהה, מאתרת את קוויי המתאר שלו ומסרבת לתת לו להתפוגג.
בתערוכתה החדשה היא יוצאת למסע של נדודים בין זיכרונותיה שהפכו עם השנים למשא כבד, גם רגשית וגם פיזית. הברזל, אותו חומר נוקשה וכבד, מתמסר לידיה המרככות והמלטפות והופך לדימויים עדינים ולקווים רישומיים. לראשונה היא מציגה עבודת וידאו בה מנהרה שואבת ומושכת, כמו תעלת לידה או הליכה אל הלא נודע.
באופן מסורתי באמנות הישראלית, פיסול בברזל ובפלדה משויך לאמנות "גברית", מאצ'ואיסטית, הנושאת סממנים של כח ושל נחישות. בן-עמי מפנה אל חומר זה פן נשי, רגשי, ותכונותיו הנוקשות מתמוססות לדימויים רכים.
התערוכה שוזרת יחד סמלים ותחנות מסיפור חייה של האמנית, מכתבים, עצי יער עירומים, דפי אלבום ריקים, אריזות וחבילות למסע, המשקפים גם מצבים אוניברסליים. לדבריה, "כל ההוויה והתמיכה נמצאות במטלטלין. החבילות אוחזות את האדם, האנשים תלושים, ללא תמיכה ומקום, ונאחזים רק במה שלקחו אתם מהבית שהיה להם." החבילות מתייחסות ומכילות את העבר, את ההיסטוריה והמסורת, את הזכרון של "מקום"; העתיד אינו ידוע, הפכפך ומביא עמו שינויים. העתיד לוט בערפל.
בשנים האחרונות תערוכתה 'חיים שלמים באריזה' ('Entire Life in a Package') נודדת במוזיאונים ברחבי העולם ומציגה שילוב של פסלי ברזל עם צילומי עיתונות של צלמי סוכנות רויטרס של פליטים ומהגרים מכל העולם. היא מתמקדת בחפצים שאנשים לוקחים איתם כשהם נאלצים לעזוב את ביתם; האריזות והחפצים שמכילים את העבר שלהם, את התקוות לעתיד, סמני זהות ושייכות.
בן-עמי עוסקת בסמלים של פרידה ושל מוות ויוצרת מעין שלד של יער (יער – שם נעוריה של האמנית). העצים אינם מצילים, הם קונסטרוקציה של זיכרון ושל געגוע. היער נראה כתיאטרון צללים של קרוב ורחוק, של נפח ומשקל. הנוף הזה כמו נמצא תמיד עמוק בתוכנו, ומודחק ככל שיהיה, הוא כאילו מרגיש מוכר לנו מאיזשהו מקום. האם כבר היינו פה פעם? והזמן שקפא, האם ימשיך להתקיים גם בלעדינו? האם זו מהות הגעגוע?
מקבץ של מכתבים העשויים רישום, צילום וברזל מגשרים על המרחק, מחברים בין הקצוות וכמו מציעים נחמה או דרישת שלום. ובקצה התערוכה, תמונה בשחור ולבן של נכדתה של האמנית, צועדת בצעד נחוש, בבטחון, מלאת אופטימיות ותקווה אל העתיד.
ניר הרמט, אוצר
באופן מסורתי באמנות הישראלית, פיסול בברזל ובפלדה משויך לאמנות "גברית", מאצ'ואיסטית, הנושאת סממנים של כח ושל נחישות. בן-עמי מפנה אל חומר זה פן נשי, רגשי, ותכונותיו הנוקשות מתמוססות לדימויים רכים. … העצים אינם מצילים, הם קונסטרוקציה של זיכרון ושל געגוע. היער נראה כתיאטרון צללים של קרוב ורחוק, של נפח ומשקל. הנוף הזה כמו נמצא תמיד עמוק בתוכנו, ומודחק ככל שיהיה, הוא כאילו מרגיש מוכר לנו מאיזשהו מקום.
Journey
Orna Ben-Ami
Orna Ben-Ami burrows in a fading memory, traces its outlines and refuses to let it dwindle away. In her new exhibition she embarks on a journey wandering between her memories that over the years have become a burden, both mental and physical. Iron, often a heavy and stiff material, melts into her softening and carressing hands, becoming gentle imagery and painterly lines. For the first time she is showing a video work in which a tunnel, sucking and pulling, is birthing something or leading the viewer down a walk into the unknown.
Traditionally in Israeli art, sculpting in iron and steel is associated with masculinity, machoism, carrying with it connotations of power and determination. Ben-Ami transforms this material giving it a feminine, emotional character, its stiffness melting away, instead giving rise to softness.
The exhibition interweaves symbols and landmarks from the artist’s personal story that reflect universal topics of immigration and uprooting: letters, nude trees, empty photo albums, packages and parcels. In her words, “The whole state of being and support are unstable. Packages are attached to man, man is detached, with no support nor stable place, he leans only on what he has from home.” Packages refer to and contain the past, history and tradition, memory of place; the future is unknown, fickle, and brings with it instability and change. The future hangs in a thick fog.
In the last years her exhibition Entire Life in a Package has travelled in museums around the world, exhibiting a combination of iron sculptures alongside journalistic photographs by Reuters agency photographers of refugees and immigrants from around the globe. Ben-Ami focused here on objects people carry with them when they are forced to evacuate their homes; the packages and objects that contain their past, their hopes for the future, symbols of identity and belonging.
Ben-Ami works with symbols of parting and death, creating a skeleton of a forest (Forest, in Hebrew Yaar, is also the artist’s maiden name). The trees provide no shade, no refuge, they are a bare construction of memory and nostalgia. Her forest is a type of shadow play of distance, of volume and weight. This landscape is always deep inside each of us, repressed as it may be, as if familiar, known to us from somewhere. Have we been here before? And frozen time, will it continue to exist without us? Is this the essence of longing?
A collection of letters comprised of drawings, photography and iron bridge the gap of distance, tie loose ends and offer solace or a kind greeting. And at the very back of the exhibition, a black and white photograph of the artist’s granddaughter, striding forward determinately, confidently, full of optimism and hope for the future.
Nir Harmat, curator