אביבה אורי – כרוניקה של גורל ידוע מראש

 

תערוכת זיכרון לציון שלושה עשורים למותה

 

אוצר: בנו כלב


 

תילי תילים  של מלים נכתבו על אביבה. היא הוצגה בימי חייה כמעט בכל המוזיאונים ומיטב הגלריות בארץ. תערוכות שהקנו לה מעמד קנוני של יוצרת פורצת דרך וציירת של ציירים שהטיפול שלה בנייר והוירטואוזיות של הקו שלה, השפיעו על הדור הצעיר של מיטב אמני תקופתה.

 

עם מותה של אביבה ב 1.9.89 , נערכו כבר באותה השנה  מספר "תערוכות זיכרון ". במוזיאון רמת גן, בגלריה של קיבוץ כברי (מאוסף גבעון גלריה לאמנות , בבית האמנים ירושלים (אביבה אורי רישומים 1952 – 1989). 

 

במלאת שנה למותה בשנת 1990 ערכה לה נלי אמן תערוכת זיכרון בגלריה שלה בתל-אביב.

 

כעבור שנתיים נוספות  בשנת 1992 תערוכה בגלריה ארטפורום בתל – אביב.

 

שנה לאחר מכן בשנת 1993  תערוכה בגלריה נעמי גבעון – "יצירות שנרכשו במהלך עשר שנות עבודה".

 

יעברו עוד תשע שנים ובשנת 2002 - תערוכה רטרוספקטיבית גדולה  במשכן לאמנות עין חרוד.

 

כעבור שבע שנים נוספות בשנת 2009 - תערוכת זיכרון לציון שני עשורים למותה בגלריה גורדון בתל – אביב.  

 

ואז ירד המסך. 


 

את אביבה אורי הכרתי היכרות שטחית מאוד, כך שהדיאלוג בינינו היה דיאלוג אספן – יצירת אמנות. הייתה זו אהבה ממבט ראשון, שהלכה והעמיקה עם כל עבודה חדשה שלה שראיתי. מכיוון שתהליך היצירה, ובמיוחד הכוח המניע אותו, מעניינים אותי במיוחד, אני מנסה לבחון את הגבול הדק שבין הכוח היצירתי לבין אובססיביות לשמה בעבודות שבהן נדמה לי שגבול זה מוגדר בבירור. 

 

חופש הביטוי ודרור שנתנה לקו, מעמידים אותה בראש הפירמידה של הרשמים בארץ. לעתים נהגה לחלק את דפי העבודה לשניים: על החלק העליון עבדה ואילו את התחתון, השאירה ריק לחלוטין. לעתים, נהגה לרשום מלים או משפטים קצרים על גבי העבודה, פעם בכתב יד ברור ובוטח שכלל לעתים גם מספרים -  אולי כדי לתת למלה חיזוק נוסף – פונטי, ופעם בהיסוס ובצורה מסולסלת שבקושי ניתן להבחין בה. ולעתים היא ממלאה את כל הדף במלואו. 

 

בחלק מעבודותיה של אביבה הקו הוא נקי, שוטף, ברור ונזירי והיא שולטת בו שליטה מלאה ובעבודות אחרות רואים בבירור שהקו הוא השולט בה. אביבה עצמה תיארה את התהליך כך: "אני שומעת את הקו כמין צליל אחיד – סמיך, נוקב, מורכב מרבעי טונים, מאלפי פרודות.... צליל שמתקרב לאין – סוף ושולח קרניים לכל עבר. הקו זה אני..... הקו הוא 'טוב' רק כשהוא נושם כיצור שזה עתה נולד, ויש בו מידיעת העבר ומזיכרונות העתיד, כל מה שקיים ועומד בעתידו של היקום ומחכה להתגלותו, לפתרון חידתו... והנייר – הנייר הוא העולם. אני חותמת אותו במידה כלשהי. עכשיו הוא פרודה, אטום זעיר שמכיל את יסודות היקום, במינון ובמתח התנגשות של יסודות חומריים ומטפיסיים. האינסוף בתוך השטח המוגדר, הנייר משחזר משאריות – עץ וסמרטוטים, חסר אונים מול אלימות, נקרע כהרף-עין, פגיע, מתקמט, נתון לסכנת כליה תמידית, שדה להתרחשות....והאדם, האמן, הוא מקור הקו המזנק לחלל...אסור שהקו יהיה אך קונטור לתיאור עצם כלשהו. עליו להיות הוא עצמו, לחיות את חייו – את התגלמות הרוח ואת העוצמה הגלומות בו מקדמת דנא ". (1) מכאן אפשר אולי להבין שמדובר בשליטה מלאה של האמנית בקו שאתו היא מזדהה ובאמצעותו היא מצליחה להוציא מתחת ידה יצירות מופת.

 

אני מתחבר לשני סוגי הקווים הללו, שכן הם מהווים עבורי עדות ומקבילה לשני הקטבים ה"כלואים" בי עצמי – הצד השכלתני והצד הרגשי, כאשר פעם זה גובר ופעם זה. אולם נדמה לי שהעדפתי נוטה תמיד לקו המתפרע, המבטא את היצירתיות והיצריות בהתגלמותן. 

 

כאן המקום להזכיר גם את דוד הנדלר שהיה המורה לרישום והמנטור שלה. אביבה נהגה לומר שהושפעה מהציור שלו השפעה ישירה אך מקובל לטעון כי השפעה זו אינה ניכרת ישירות בעבודותיה – טיעון, שללא ספק לוקה בחסר. ואם בהנדלר עסקינן, אי אפשר שלא לומר מספר מלים על אחת האהבות הסוערות והגדולות בעולם האמנות הישראלית. דומה שהנדלר, מרגע ששם את עינו באביבה – פניה נספגו בנפשו ולא הרפו ממנה עד יומו האחרון. משהכיר את אביבה, הפך באחת לצייר של דמות אחת – דמותה שלה. דמותה נותרה בעיני רוחו, במהלך כל חייהם המשותפים, כפי שראה אותה לראשונה: צעירה, יפה, מין שלווה סוערת ניבטת מעיניה, וכל כולה דמות אידיאלית כפי שרק גבר מאוהב עד כלות יכול לראות את יקירתו ולהתמכר לשיכרון האהבה. ברם, בעוד את אביבה הוא נהג לרשום בעפרונות נפשו, הרי שאת דמותו שלו הוא מצייר על פי השתקפות בבואתו במראה, והעיפרון שבידו אינו חס על שום קמט או כתם של פניו מלאי ההבעה.

 

אני מתחבר אל אותו שכרון אהבה, אל אותה מסירות שאינה תלויה בדבר ואל אותה מערכת יחסים כפי שאני מבין אותה מתוך מכתביהם של הנדלר ואורי, ומקווה שאכן הייתה מנת חלקם.


 

עתה, במלאות שלושה עשורים למותה, החלטתי לקיים תערוכה זו כמחווה צנועה לדרכה של אמנית ענקית זו ומטרתה לחשוף את עבודותיה בפני הדור הצעיר של אמנים ואמנים בדרך וקהל אוהבי האמנות הפלסטית הישראלית, דור שלא כל כך הזדמן לו לראות עבודות מקוריות שלה.

 

הבעיה הקשה שעמדה בפני בתערוכה זו, בגלל מגבלת החלל, הייתה, על איזה עבודות לוותר. על עבודות שעם הזמן הפכו לקנוניות ולמזוהות עם אביבה, או על עבודות חשובות שמעולם לא הוצגו או אולי על עבודות יותר מינוריות אך לא פחות חשובות. מקווה שהבחירה הסופית מצדיקה את קיומה של התערוכה. 



 

ולסיום מספר מלים בנימה אישית יותר:

 

"ואני רואה אותך, אביבה, רכונה מעל גיליון נייר, מתבוננת, מתרכזת, אוחזת חזק בעיפרון שבידך ומתנפלת על הנייר. האנרגיה שנוצרת בנקודת המפגש, בין העיפרון לנייר, הופכת את הנקודה לקו, והקו מזניק את העיפרון שמפעיל את ידך, ואין עוד ראש, ויש רק רעמים וברקים המריצים אותך על פני הגיליון שהפך לתמונה, במין ריצת אמוק מטורפת ונעדרת כל שליטה, עד שאת גומרת ונופלת שדודה על הקרקע ".(2)

 

                                                                                                              

 בנו כלב 

 

תל – אביב , דצמבר 2019   

 

(1). ד. לויטה, אביבה אורי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986, עמוד 115

(2). ב.כלב, סמוך ונראה, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, עמוד 109 

 

 

 

 

Aviva Uri- Chronicle of a Destiny Foretold

A commemorative exhibition to mark three decades of the death of Aviva Uri

 

Curator: Benno Kalev


 

Miles and miles of words have been written about Aviva. She was exhibited in her lifetime in almost every museum and the best of galleries in Israel. These exhibitions won her the canonical status of a groundbreaking artist and a painters’ painter. Her treatment of paper and the virtuosity of her line influenced the younger generation of the best artists of her time. 

 

On the year of Aviva's death in 1989, a number of memorial exhibitions were held. At the Ramat Gan Museum, in the Kibbutz Cabri Gallery (from the Givon Art Gallery collection), at the Jerusalem Artists' House (Aviva Uri drawings 1952 - 1989). 

 

On the anniversary of her death in 1990, Nellie Amen held a memorial exhibition at her gallery in Tel Aviv. Two years later in 1992 another exhibition was held at the Art Forum Gallery in Tel Aviv. A year later in 1993, an exhibition in Naomi Givon's gallery, Works Acquired During Ten Years of Work. Nine years later, in 2002, a major retrospective exhibition at the Ein Harod Art Museum. Another seven years later in 2009 - an exhibition commemorating two decades of her death at the Gordon Gallery in Tel Aviv. 

 

Then the screen went down.

I knew Aviva Uri very superficially, so the dialogue between us was a collector-artwork kind. It was love at first sight, which deepened with each new work of hers that I saw. Because the creative process and the energy that drives it are interests of mine, I attempt to examine the fine boundary between creative drive and obsession, which I think is so precisely observable in Aviva’s work in particular.

 

The freedom of expression and ease which she gives the line, put her at the pinnacle of the pyramid of artists in Israel. Oftencase Aviva would split her paper into two: on the top she would work and the bottom she would leave completely blank. Often, she would write words or short sentences on the work. Sometimes in clear and confident handwriting; this would also include numerical values, perhaps to give the word additional phonetical reinforcement, and at times so hesitant and cursive, it could hardly be discerned. And at times she would fill the entire page completely. 
 

In some of Aviva’s works the line is clean, fluent, clear and monastic and she controls it fully. In other works, it is visible that the line controls her. Aviva herself describes her process thusly: “I hear the line as a sort of uniform sound- thick, piercing, made up of quadrants, thousands of strings… a sound that approaches infinity and sends rays to every direction. The line is me… The line is ‘good’ only when it breathes as a newborn being, and it contains the wisdom of the past and the memories of the future, everything that exists and is in the universe’s future, awaiting discovery, awaiting the resolution of its riddle. And the paper- is the world. I sign it, to some extent. Now it is a particle, a tiny atom that contains within it the entire foundation of the universe, in the dose and collision tension of the foundational and metaphysical elements. Endlessness within a defined area, the paper recycles scraps- wood and rags; helpless against violence, it is torn away, vulnerable, wrinkled, perpetually endangered, a field of occurrence… And man, the artist, is the source of this line that leaps into space… The line must not be but a contour that defines a specific form. It has to be itself, to live its own life- the embodiment of the spirit and the intensity that are concealed within it.” (1) From here the artist’s full control of the line and her identification with it it may be understood, through which she manages to manifest masterpieces.

 

I connect to these two types of line, which are a testimonial parallel for the two poles ‘imprisoned’ within myself: the intellectual and the emotional. Often one prevails, then the other. My preference leans always toward the untamed line, which inherently expresses creativity and creative force. 

 

Here I will also mention Uncle Handler who was her drawing teacher and mentor. Aviva used to say she was influenced directly by his paintings but it is generally held that this influence isn’t directly visible in her works: an argument that is clearly deficient. And if we are dealing with Handler, it is impossible not to say a few words about one of the Israeli art world's greatest and most passionate loves. It seems that from the moment Handler saw Aviva, her face was absorbed in his soul and didn't leave it until his very last day. From the moment he met Aviva, he immediately became a painter of one subject: her. Her image remained untainted in his mind throughout their shared life. He remembered her always as he saw her for the first time: young, beautiful, a calm storm seen in her eyes, and her whole character idealized as only a man in love can see his loved one, engulfed by the intoxication of love. While he drew Aviva with the pencil of his soul, his own character he draws as reflected in the mirror: the pencil in his hand spared no wrinkle or stain of his expression-filled face.I am connecting to that love sickness, the unconditional dedication and relationship as I understand it from reading Handler and Uri’s correspondence. I can only hope this was the reality of their connection. 



Now, three decades after her death, I decided to hold this exhibition as a humble tribute to the journey of this amazing artist, its aim to expose her work to the youngest generation of artists, artists-to-be and current lovers of Israeli art: a generation who didn’t have the privilege of seeing her original works in person. The difficulty that confronted me with this exhibition is the space restriction, which forced certain works to be left out. The works that with time became canonical and recognized as Aviva’s, or prominent works that were never exhibited, or maybe works that are minor but by no means of lesser importance. I hope the final selection justifies the existence of the exhibition.

 

And to close, a few words on a more personal note: 

 

“Here I see you: Aviva, leaning atop a sheet of paper, observing, concentrating, grasping the pencil in your hand tightly and then attacking the paper. The energy that’s generated in the conjunction between the pencil and paper is the moment the dot becomes a line, and the line jumpstarts the pencil that moves your hand, and there’s no more head, just thunder and lightning that stimulate you across the paper that has become a picture, in a frenzied marathon run lacking any sense of control, until you finish and fall on the floor, robbed of everything.” (2) 


 

Benno Kalev

 

Tel Aviv, December 2019

 

(1). D. Levita, Aviva Uri, United Kibbutz Publishing, 1986, page 115 

(2). B. Kalev. סמוך ונראה [Near and Apparent], The Open Museum, Tefen Industrial Park, page 109

 

Text translation from Hebrew: Sivan Lavie

Shvil Hamerets 6, Tel Aviv

Mon - Thu 11:00 - 18:00

Fri-Sat 10:00 - 14:00

  • Instagram
  • Facebook Social Icon

שביל המרץ 6, תל אביב 

ב'-ה' 18:00 - 11:00

שישי שבת 14:00 - 10:00