רכבנו על אטלס

תערוכה חדשה ליעל עצמוני וגורית מגן

אוצר: יובל סער

​

תחילתה של העבודה על ״רכבנו על אטלס״ היתה פשוטה: שתי אמניות - יעל עצמוני וגורית מגן - מחליטות אחרי עשור של הכרות ושיתופי פעולה ליצור ביחד סירות. האחת יוצרת גוף של סירה ומעבירה לשנייה, שמוסיפה לה מפרש; ולהפך. כל סירה מורכבת משתי יחידות של שתי יוצרות. ביחד הן הופכות לאחת, עד שלא ברורה נקודת המוצא של כל עבודה, וגם לא היכן נגמר המהלך של האחת ומתחיל זה של האחרת.

עצמוני, קדרית ופסלת, היא ראש תחום חומר במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל. עבודותיה עוסקות בקשר בין סמל למקום, זכרונות ומיפויים אישיים; יוצרת בטכניקות מרובות, בחומר קרמי ובווידאו. מגן, בוגרת לימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב, היא בעלת סטודיו junktion לעיצוב ואמנות שמתרכז באפסייקל וברדי־מייד.

הפרשנות שלהן לאובייקטים בחלל מופיעה בטקסט שמוצמד לכל סירה: סוס גדול, זקוף צוואר, חוצה את הנהר; רוח נושבת דרך המפרשים, על הקירות מפלים של זכוכית; בית על העץ על המים; אשת לוט מביטה קדימה; טביעות אצבע ובלון אדום שבויים של תנודות המים; סבתא רוקמת גלים לנכדה; עוגנת על שלולית מאבן, מציירת שדות תעופה; כלים חלולים, חמצן לנשימה, חול אינסוף. 

בניגוד לקרמיקה ולברזל הכבדים והסטטיים, סירה היא מיכל שזז; בית ארעי, שהנוף שנשקף מחלונותיו מתחלף ללא הרף. התנועה המתמדת באה לידי ביטוי גם באסתטיקה של המיכל: שילובים בלתי שגרתיים בין חומרים ובין צבעים וטקסטורות. תחושה לא־מוגמרת, כמו ״לא עשויה מספיק״ או ״כמו שצריך״. החומרים אינם במקומם, לא־שייכים. הפגמים, הקרעים והשברים נחגגים, מקבלים לגיטימציה ומגדירים מחדש מושגים של יופי ומרחב, של הפלגה וסכנה. הם נושאים בתוכם את הקוד הגנטי של המהלך האמנותי והיצירה, את החיים הקודמים של הרדי־מייד, את הידיים שיצרו אותם.

זהו יופי פגום ושלם המתרחק מהמכונה אל חוכמת הידיים. עצמוני ומגן לוקחות את החומר עד לקצה, נאמנות לכנות של החומר ולחיוניות שלו. הן מייצרות אסתטיקה שתובעת מהצופים לשאול את עצמם האם עליהם להבין או להרגיש, ובאותה נשימה מפצירות בהם להתמסר, בשעה שמסביבם הרים שטים, והסירות נעות במרחבים אין־סוף.

​