Homage | הומאז'
תערוכה קבוצתית | Group exhibition
אוצרת: דליה דנון Curator: Dalia Danon
משתתפים: לילי פישר, מאיר רקוץ׳, נועה תבורי, נטלי יששכרי, דוד וקשטיין, יונתן גולד, לוסי אלקוויטי, חגית שחל, טובה אלדד
התערוכה מוצגת לצד תערוכת היחיד של עזי ומציגה עבודות של 9 אמנים ואמניות שעבודתם מתכתבת עם עבודותיו של עזי. אחדים היו תלמידיו, אחרים קולגות בהווה ויש שלא באו איתו במגע אך עבודתו משפיעה עליהם – בדרכה הייחודית
לוסי אלקויטי
אסד עזי הוא פרש נודד, מרגיש פרש בודד. בוחן מקומות פיזיים ורוחניים. נודד, רוכב בודד בין תרבויות וחברות. בעיניי כל אמן הוא פרש בודד, לא מובן, מחפש ממלכה, מקום ושפה משלו.
כשיצרתי את העבודה הזאת חשבתי על רכיבה בזמן אל הילדוּת. העבודה נעשתה מחומרים שמאפשרים לי את המסע הזה. הדפסות השמש עם צילומי המשפחה גזורים ומודבקים באופן תלת־ממדי ליצירת ראש סוס סכמתי, ומקל המטאטא המחובר אליו מצופה בניירות אוריגמי צבעוניים. אהבות משפחתיות ותרבותיות הן החומרים בתרמיל הדרכים שלי.
נועה תבורי
בפעולת הנפשה תבורי מקימה לתחייה את הפסל "האם ובנה" של חנה אורלוף. בסרט שצולם בחוקוק, "האם" של אורלוף, בגילומה של תבורי, פוגשת את הפסל "ההתגברות" של יחיאל שמי – אנדרטת אב ובנו הממוקמת בכניסה לקיבוץ. דמות האם האוחזת בבנה מתמקמת בעמידה במרומי הפסל,1 הרואית ואיתנה, ומנסה להיטמע בו, להיות איתו לגוף אחד, אך היא נשארת כמעין חטוטרת החורגת מגבולותיו.
נועה תבורי רצתה להיות פסל קלאסי; ביקשה להיות דוממת, כבדה ונייחת כמו פסל אבן. הניסיון שלה להתחפש לצללית של פסל, להנפיש את הדומם ולצאת למסעות בדמותו, עניינוֹ חי ודומם, אמנות וחיים, מעין גרסה אישית לאובססיה של פיגמליון אל מול פסל דומם.2
1 סמדר קרן, אוצרת התערוכה "האם הגדולה" במוזיאון בית אורי נחושתן.
2 טלי תמיר, "מסעות הצללית השחורה בעולם", ערב רב, 10.12.2020.
חגית שחל
עבודות אלה נעשו בזמן שעבדתי על ציורים גדולי ממדים של אורנמנטים. האורנמנטים צוירו בהשראת שטיח פרסי מסוים שאני פירקתי את הסימטריה והסדר שלו: שולי השטיח הפכו למרכזו והמוקד נדד לחלקים שונים.
מלאכת הפירוק וההרכבה מחדש, השלטת כאוס בתוך מבנה מסודר קיים, העסיקו אותי באותה תקופה.
מאיר רקוץ
תערוכתו של אסד עזי ״אבא שלי חייל״ שהוצגה במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית בשנת 2009, עסקה בין היתר בהיפוך הייצוגים הגבריים במשפחה ובחברה: בשכול האישי בשל אב שנהרג, במאצ׳ואיזם וגבורה – בכל מה שפורט על הנימים החשופים של מי שחי כאן בלבנט, מיעוט או רוב.
האמנות המקומית עמוסה בקלישאת שיח הצבר כמאפיין אקזוטי של הטבע המקומי, ומשתמשת בו כדי להדגיש מי ומה היה כאן קודם. מולו מופיע הדימוי של הישראלי החדש המחוספס, בן הארץ, המודל לחיקוי אך גם הגורם להתפכחות כואבת של מהגרים רבים לארץ שיחי הסברס ושל רבים שהתאכזבו והתנערו ממנו מהדימוי הזה. אסד עזי שלי הוא אמיץ ורך, גברי ונשי, יצירתי, ישיר ומצטנע; מביט מקרוב בדמות האב ובוחר ללכת בדרך אחרת. היינו יכולים להיות חברים טובים.
טובה אלדד
השימוש באזכורים מתולדות האמנות, הנדידה בין מזרח למערב, נוכחות והיעדר, זיכרון ושכחה, זרות וניכור מאפיינים את יצירתו של אסד עזי. הוא נע בין זהויות ומשלב בציוריו מטעני זיכרון אישי, תרבות ומסורת מהכפר שגדל בו. הוא "שואף להציג אידיאולוגיה אמנותית חדשה פוסט־מודרניסטית בינלאומית שאינה משועבדת לאזור גיאוגרפי מסוים וגם אינה מתמקדת רק בסכסוך הפלסטיני־ישראלי ובסוגיות קונקרטיות הנגזרות ממולדת, זהות, שפה, היסטוריה או מורשת דתית. אמנותו חוצה את גבולות הזמן, המקום והמציאות המסוכסכת" (חוסני אלח'טיב שחאדה). בעבודות אלו הוא מעלה את סוגיית הזמן ומפגיש בין המצוי והעשוי, בין הגבוה לנמוך, בין החומרי לרוחני.*
* מתוך קטלוג התערוכה "לוחות שנה" של אסד עזי, הגלריה בקיבוץ בארי.
לילי פישר
אסד עזי היה מורה שלי במדרשה, והוא מקור השראה גם לסיפור שאני מבקשת לספר וגם לחומר שאני מעדיפה לעבוד איתו בעבודות הציור והפיסול. משפחה, שייכות, מיניות, בדידות וזרות הם בלתי ניתנים להפרדה. עולים וצפים בעבודה אחת ומייד נחבאים, מדוכאים, בעבודה הבאה. הציורים והקולאז'ים של אסד עזי מכילים את הרגשות, לעיתים כולאים אותם, אבל גם מחבקים. גם וגם. ואני, מהגרת מארגנטינה, זרה שם וזרה כאן, חזקה וחלשה, משתחררת מכבלי הפוריטניות של פטרנליזם דורסני שנגדו אני מתריסה בעבודת האמנות. והחומרים הם חֵמר ומשחות נעליים, והם מכוונים את ייצוג הדימויים שלי במרחב שביני לבין אסד עזי. העבודות נוגעות ביחסים הנעים בין שליטה לכניעה: להביט נכוחה או להסיט מבט ולהתבונן בַּכמיהה, לרכב או להירכב, לחבק או להיחבק. אלה אינם מספקים אלא צורך מיידי להנכיח עוצמה וכוח. פרץ עצמאי בלתי נשלט של דחף פנימי או מניע נסתר אחר יכניעו כל רצון להכניס יחסים למסגרת, להגדיר ולקבע גבולות ולבנות היררכיה של הובלה. אני זה אתה, אתה זה את, את זו הרוכבת ואת גם הנרכבת. אין מי שיקבע זהות או יציב גבול. אין זהות חד־משמעית ולכן גם אין גבול.
דוד וקשטיין
דוד ואסד עזי היו חברים בקבוצת האמנים "רגע" – קבוצת אמנים ישראלים שפעלה במהלך שנות השמונים. עם חבריהָ נמנו האמנים דוד וקשטיין, אבישי אייל, אסד עזי, ראובן זהבי, דוד ריב ויורם קופרמינץ. מטרתם הייתה ליצור אמנות בעלת מטען תרבותי מקומי המקושר למזרח הקרוב, שתישא אמירה חברתית ותתריס כנגד הטעם המערבי והבורגני וכנגד האליטיזם. חברי הקבוצה אף עסקו בתכנים טעונים ומגויסים מבחינה פוליטית. "רגע" הפעילה גלריה בלתי מסחרית בשם זהה ברחוב עמק יזרעאל שבשכונת פלורנטין בתל אביב. אחר כך עברה הגלריה לרחוב הרצל בעיר.
הדימויים בשתי העבודות המוצגות בתערוכה הם מתוך שיחות שדוד החל לצלם בשנת 2008 בתחנה לאמנות ברמלה. בפרויקט השתתפו 24 אמנים, והם דיברו על עבודתם. בשיחות הללו דוד בודק את הקשר שבין אמן, מורה, אוצר וקולנוען ואת הפעולה המשותפת שלהם.
נטלי יששכרי
הוידאו ״ואן דייק מאודה״ מציג רפרודוקציה של דיוקן מאת האמן הפלמי המפורסם כאשר היא מתבשלת לאיטה מעל אדים ונראית כמתפוררת או אפילו חולה. הוידאו מתעד את תהליך האידוי אשר במהלכו נוצרת תמונה של מחלה מסתורית המזכירה תהליך ההתפוררות הטבעית של הציור, תהליך הנמנע במציאות על ידי שימור אובססיבי והרחקה מעין הציבור, מובאת כאן לחזית המצלמה כתהליך אסתטי בפני עצמו. הציור הינו פורטרט של קורנליס ואן דר גיסט תומך אמנות נלהב ואספן אמנות מפורסם. ואן דייק בחר בפורטרט זה לשמש אותו כ״כרטיס ביקור״ והסתובב אתו לכל מקום.
יונתן גולד
יונתן גולד היה תלמידו של אסד עזי בתל חי. בציוריו ניתן להבחין בשילוב בין מחוות לתולדות האמנות ולהתייחסות לביוגרפיה שלו.
היחס שלו לתולדות האמנות הוא לא כמו לספר היסטוריה, אלא כמו לחלל גדול מלא קולגות… "אתה נפגש עם הרוחות של האמנות בכל פינה. ההשפעות הן לא בהכרח דברים שאני אוהב או שתופסים מקום גדול אצלי, אבל הן מצאו את דרכן לעבודותיי"
הציור מאפשר לו לתקשר את החוויה האנושית מהפרטי אל האוניברסלי.