The Day After | היום שאחרי
Meir rakcoz | מאיר רקוץ'
Curator: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
אמר לי פעם איש חכם שאין אמנות טובה שאינה עוסקת במוות.
העבודות של מאיר רקוץ׳ נעות בשנים האחרונות בתוך מנעד של יחסים עם מר מוות. בתערוכתו האחרונה בחלל הזה Morbidity & Mortality report (אוצרת: רות פתיר, 2018) הציג גוף עבודות מגוון, מעט אקלקטי, בעל איכויות משחקיות וממזריות אשר הפגיש את הצופה עם גישתו יוצאת הדופן לחולי, תודעת זמן וגורל. בתערוכה נוספת, שהוצגה בגלריה לאמנות באום אל פחם (אוצר: יאיר ברק, 2019), הציג עבודות שמקורן בתכנית שהות באיסלנד ועסקה ביחסים סמיוטיים אך ליריים בין טקסטים מתוך מסמכים רפואיים לבין דימויי נוף ים ואפר וולקני.
בלב התערוכה הנוכחית עומדת ׳קטסטרופה בזעיר אנפין׳ (במילותיו של רקוץ׳), מקרה מצער של מפח נפש. לפני כשנתיים, בעת נסיעה לאירופה, להיוועצות רפואית הציפה סערת גשם חורפית את חדר הקריאה של בית המשפחה בתל-אביב. ספרים שחלקם היו אהובים ויקרים ללבו של רקוץ׳ נרטבו וספגו נזק בלתי הפיך. הם לקו ברטיבות ממארת וסופנית וברור היה שלא ניתן לעשות דבר עבורם. בין הנפגעים היו מונוגרפיות של שוש קורמוש, ניקי דה סן פאל, הירושי סוגימוטו ועוד.
הספרים הפגומים, מהווים נקודת מוצא לתערוכה הנוכחית. דפיהם הגליים, הדבוקים זה לזה, הנוקשות של הנייר שהתייבש – הפכו את חווית הדפדוף בהם לבלתי אפשרית. רקוץ׳ לוקח אותם לטייל. הוא מציב אותם על אדמת מדבר באור שמש ראשונה, מניח אותם לפתחם של גלי הים הבאים והולכים, מקיים איתם אקט טקסי, כמעין מחוות פרידה. בלבה הפועם של התערוכה ניצב ספרו של הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (Sugimoto) The Day After המוצג כאן כשחול ים עוטף את כותרתו היפה והמצמררת, זו שמעניקה לתערוכה את שמה והופכת למפתח לקריאה בה.
בהיעדר הקשר, איננו יודעים מהי ההתרחשות המרומזת כאן. מה משאיר מאחוריו היום שאחרי? מה התרחש לפניו? הפרשנות המתאפשרת כאן היא קוטבית מאד: מחד, היום שאחרי הסערה/המלחמה/הכאב/הסבל – יש בה נחמה. מאידך – היום שאַחֲרֵי בשמה העברי של התערוכה הוא גם היום שאַחֲרַי, זה שיחל בהיעדרי.
ההצפה שהתרחשה בביתו של רקוץ׳, היא גם ״סיפור שאירע באמת״ וגם משל או אלגוריה. בשנה האחרונה, המחלה מציפה גם את גופו של האמן. העיסוק בנוזלים המסבים נזק ומעידים על כשל, הפך עבורו לא רק דימוי פואטי אלא גם חוויה פיזיולוגית ממשית. בתערוכה מוצגת ארונית ובה 9 בקבוקי ניקוז, אותם מכיר רקוץ׳ היטב ומקרוב. כאן מתרחש שוב היפוך מצמית – המימד הפיזי, הגופני, הרפואי של הבקבוקים – הופך בחסות חלל התצוגה לאסתטי, למטאפורי. בדומה לעבודתו המיתית של גדעון גכטמן ״יותם״, השימוש בשפה הקלינית – הוא בדיוק זה הטוען את העבודה בממד הפואטי.
בעבודה יוצאת דופן בתערוכה -גריד בנוי מתשעה דיוקנאות עצמיים של האמן, כשעל עיניו – תשעה זוגות משקפיים שונים. בכל התצלומים פניו אינם חדים. הפוקוס הלקוי במתכוון מייצר טרדה כמעט מתסכלת. קוצר הראיה של רקוץ׳ מוחלף במבטו המעורער של הצופה. מסגרות המשקפיים השונות הן עדות לזמן החולף, לזהות הדינאמית, ליחסים הבין-דוריים (שני זוגות בסדרה היו שייכים לאמו ולאביו של רקוץ׳). הסדרה הזו הופכת ל״אלו תולדות״ תמציתית, משחקית.
בתצלום עוצמתי של מגדל תחנת הכח הסולארית באשלים, שבוהקו המסמא נראה למרחוק ניצב עמוד רפואי ועליו שקית עירוי. שני מבנים, מגדלורים לעת מצוא, הופכים לסימנים של און, של זקיפות וכוח לצד תלות וחדלון.
יאיר ברק, מרץ 2022