Two Faces | שני פנים
Group Exhibition | תערוכה קבוצתית
Curators: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
אמנים.יות: אלחנדרה אוקרט, אודליה אלחנני, רוני בן-פורת, יעל גרינוולד, אורי גרשוני, אלי דינר, אריאל הכהן, נינו הרמן, נורית ירדן, נטלי יששכרי, לילי כהן פרח-יה, תמר לדרברג, דבורה מורג, הדס סט, אירית סיידוף, ורוניק ענבר, גדי צדר, חגית קזיניץ, גלית ראוכוורגר, דפנה שרתיאל.
שני פנים, הוא התרגום המילולי למונח הלטיני דיפטיכון.
התערוכה מבקשת לבחון את התחביר החזותי והסמיוטי - הנוצר ממפגש של שני דימויים, או שני אובייקטים, שנוצרו ונבחרו לשהות יחדיו. לקיים יחסים של דואליות ולייצר ערך מוסף מקיומם המשותף, זה לצד זה. בדמיוני - הגלריה הופכת לתיבת נוח. בחוץ מבול ובתוכה פנימה - זוגות זוגות, נמלטים מגורלם ביקום מוצף. לכאורה - מדובר בהחלטה אוצרותית פורמליסטית שמעמידה את הצורה לפני התוכן, אך במבט מעמיק התערוכה בוחנת את מערכות יחסים שונות הנוצרות כתוצאה מהמפגש הזוגי.
ואולי - באופן אחר - התערוכה מבקשת לדבר על אהבה, על משיכה, על שני גופים שהופכים לאחד.
נורית ירדן מציגה כפולת עמודים מהספר "ארוחה משפחתית" הכולל שש ארוחות גורמה מתוך קופסת המתכונים שירשה מאמה. לכל מתכון מחובר צילום של חלק מגוף של נערה.
סדרה שמהדהדת מרחקים ומעמקים.
גלית ראוכוורגר מצלמת שני דימויים בחוף גבעת עליה ביפו. פעם אחת המבט מעלה, בשני מטה. שני עולמות נפגשים. אריאל הכהן מציג זוג דימויים דומה: הוא עומד מעל האתר הארכיאולוגי בבית שאן בשעת אחה״צ, בזמן הקצר שבו הצללים ארוכים ונופלים יפה, ומצלם את צילו פעמיים: פעם אחת כשידו הימנית ״עושה שריר״ ובשמאלית הוא אוחז במצלמה, ובפעם השנייה - הפוך.
העבודה "מקור העולם" של אודליה אלחנני כוללת שני גובלנים, שנרקמו בשיתוף קבוצת נשים בדואיות מהישוב לקיה. הדימויים שאולים מצמד צילומי לווין של ים המלח: האחד משנת 1958 והשני משנת 2000.
זוג ראשים, יצוקים בברונזה, של לילי כהן פרח-יה, מנהלים דיאלוג אינטימי .מערכת היחסים ביניהם נקבעת על ידי מנח הפסלים, המרחק ביניהם ונקודת המבט של הצופה
דבורה מורג מציגה שני ציורים גדולים. אלו שתי פיסות טבע מבוית שנראות מבעד לשני חלונות בחזית האחורית של גלריה דנה בקיבוץ יד-מרדכי. החלונות נאטמו והנוף אינו נראה יותר.
עבודתה של ורוניק ענבר - היא ניסוי וידאו בצבע ובראייה. היא נשענת על התרגיל הידוע של יוהאנס איטן שמוכיח שצבע הוא (מושג) לא מוחלט כי אם יחסי. צבע (אדום במקרה הזה) לעולם יהיה מושפע מהצבעים שעוטפים אותו. מבחינה צורנית היא מצטטת את המודל האיקוני של ציורי הריבועים של יוזף אלברס.
רוני בן פורת מציגה שתי עבודות: I was היתה חלק מתוך התערוכה Don't Forget I was Someone, (אוצרת: סאלי הפטל נוה) שעסקה בזיכרון אישי וקולקטיבי דרך אסתטיקה של אנדרטאות. שיש חברון, משפט חלקי ומחולק, שארית של מצבה אמיתית המתפקדת כעת כמעין אנדרטה קטנה .
הדיפטיך למראית עין שהוצג כחלק מהתערוכה מישהו, אני אומרת, יזכור אותנו (אוצרת: איריס פשדצקי), חושף תעתוע אופטי. רק כשעומדים בדיוק מול הדיפטיך ניתן להבחין באי שוויון בין שני החלקים. כשמביטים מדפטיך מכל זווית אחרת שני החלקים נראים זהים לחלוטין כי חלק אחד מהדיפטיך עמוק יותר.
העבודה של אלי דינר, כל ההתנהלות שלנו מורכבת משני צילומים מטופלים של מסך טלוויזיה שעוסקים באופן מרומז וכמעט מופשט במציאות הישראלית העכשווית באמצעות רגע תקשורתי אחד.
שתי עבודות של גדי צדר מתוך סידרת עבודות בציור וחריטה על מגירות ומדפים, מתארות גופים אנושיים, גבריים שעוברים פירוק והרכבה מחדש.
ידי האומן של יעל גרינוולד מדברות, שואלות, מורות ויוצרות.
נטלי יששכרי מציגה שני צילומים ישירים, צילומי נוף סטנדרטיים לכאורה, אך הנופים הללו מסגירים ביקורת עניינים שאינם מדוברים. הכנרת הגוועת ונוף מחוץ לכלא הדרים בשרון. זוג עבודות נוסף מבקש לשאול מהו ״דימוי חי״ ומהו ״דימוי מת״. שני דימויים זהים תלויים זה לצד זה: האחד, נייר פוטוכימי "חי", לא מקובע, אשר ממשיך להתפתח עד כדי הרס לאורך התערוכה ולצידו מוצגת סריקה של הרגע הראשיתי של הדימוי.
בעבודה של חגית קזיניץ שני דימויים דומים מתוך סדרה שמהדהדת מרחקים ומעמקים. האחד הוא כמו הרחבה של השני. ההצבה הפיסולית של תמר לדרברג כוללת שני לוחות פלדה חלודים שתי מחבתות המכילות שמן מכונות שרוף, ומים. שלושה חומרים שמקיימים ביניהם יחסים של קונפליקט והתנגדות. המים מחלידים את הפלדה, השמן מטפל בחלודה, אלו ואלו אינם מתערבבים. בעבודה אחרת שלה, שני דימויים קטנטנים, ציוריים למראית עין - האחד נגטיבי והשני פוזיטיבי ושניהם נוצרים כתוצאה מהיצמדות של אבקת קטיפה למשטח דביק. שני צילומים של אירית סיידוף מתארים שני זוגות ידיים ורגליים מעוטרי קעקועים רבים של גבר ואישה (זוג). הדיפטיך מדגיש את הדמיון בין שני בני הזוג, מעצים ומכפיל את האפקט החזותי של הגוף המקועקע.
שני צילומים של נינו הרמן מתארים שני רגעים שנלכדו בעדשת המצלמה: האובייקט החלוד, שריד לחפץ בלתי ידוע, נאחז בענפי העץ. דומה כי נתפס בו אולם בה בעת הוא הופך לחלק ממנו, ייצור כלאיים המשלב צמיחה וכליה. יונה בצבע דומה, מגיעה לביקור רגעי על ענפי העץ. שני רגעים שונים מתלכדים לדאילוג נוגע ללב.
אורי גרשוני יוצא למסע וירטואלי אל הכפר לייקוק בו חי ופעל ממציא הצילום הבריטי וויליאם הנרי פוקס טלבוט. שני הדפסי ציינוטייפ מתארים שני רגעי רחוב, האחד קולקטיבי ואילו השני - פרסונלי.
שתי קופסאות אור לשתי ידיים שמאליות של הדס סט - יד אחת מצלמת ואילו השניה מצטלמת על רקע שמיים כחולים וענן קטן. השמאל הופך לימין , השמיים יורדים לריצפה, האור פוגע בעור.
זוג העבודות מתוך הסדרה Parks & Recreations של יאיר ברק מתאר מפגש בין דימוי צילומי, ישיר - לציור דיגיטלי, מופשט. הצילומים בסדרה מתעדים את השכונה Hansaviertel שהוקמה בברלין לצורך דיור מהיר ובר השגה, לאחר מלחמת העולם השניה.
הדיפטיכון הקטן של אלחנדרה אוקרט מציג ציור אחד מופשט ואקספרסיבי, לצידו ציור שבמרכזו, כמעט ונעלם - דימוי של זוג. העבודה צוירה בימי הקורונה ואוקרט שואבת את ההשראה מספרו של גרסיה מרקס ״אהבה בימי כולרה״. זוג מתחזה לחולה, על מנת להימנע ממפגש עם העולם. דפנה שרתיאל מציגה את שמאל, ימין, שמאל. עבודה הנובעת מעיסוקה בהדפס, עולם שבו הדימוי והיפוכו במראה (כפי שמופיע על פלטת ההדפס) מקיימים דיאלוג מתמיד. מתוך המשחק הצורני עולות קונוטציות חברתיות פוליטיות אודות דיכוטומיות בינאריות.