פְּנִים השטח
גילה רוסו צימט
אוצרת: נורית ירדן
הבית הפרטי של גילה רוסו צימט היווה נקודת מוצא לכל העבודות, כשהחוץ פולש אליו ולא ברור אם הפלישה היא לבית או לתודעה. לפני שלוש שנים בסיור בברלין רוסו צימט ביקרה באנדרטאות לזכר יהודים שנספו בשואה. בסיור, השפיעה עליה במיוחד האנדרטה הנקראת "רציף 17 בגרינוואלד- פסי רכבת". משני צידי המסילה הקטועה נחקקו כל תאריכי המשלוחים שעזבו את הרציף, מספר המגורשים ויעדו האחרון של כל טרנספורט.
כשחזרה לארץ היא צילמה בביתה תריסים, מדרגות, ספרים וצללים של פסים שכולם הזכירו לה את מסילת פסי הרכבת הקטועה בגרינוואלד. היא בחרה תצלומים נוספים מארכיון התצלומים שלה בהם נראים מקומות נטושים, מבנים עתיקים, כנסיות, וחללים הרוסים ויצרה מהם יחד עם התצלומים מהבית, מציאות חדשה בטכניקת הקולאז' הצילומי הכוללת פירוק, הרכבה, מחיקה וציור בתוכנת עריכה במכשיר הסלולר שלה ובמחשב. כך נוצר נרטיב ויזואלי מורכב של חוויה כאוטית אפוקליפטית, המשקף תחושת כאב וחורבן.
במקביל לעבודות הקולאז' הצילומי, רוסו צימט בחנה את זיכרון החוויות שעברה באמצעות סדרה של רישומים בשחור לבן. הרישומים נעשו בשילוב גרפיט, עפרונות, דיו וטושים, בטכניקה של הוספה ומחיקה.
שתי הסדרות התחילו מזיכרון פרטי והתפתחו לייצוג של חווית אובדן והרס אפשרי בעולם.
המקום של ההרס והריק בעבודות, הוא גם הרגע והפוטנציאל ליצירה חדשה. מתוך ההרס, חוסר התקווה והייאוש, ניתן לזהות נקודות אור זעירות, המרמזות על אפשרות להבניה מחודשת ואחרת של המציאות הכאוטית שנכפתה עלינו.