משממת האוקיינוס אל מובלעת המדבר
אוצרת: דנה חרס
שני אביבי | רוני בן פורת | טמיר חן | לילך ירון | נועה מור
בתוך תקופה של תנועה מוגבלת, אי־ודאות פוליטית וסדקים גלויים במבנה הקולקטיבי, התערוכה "משממת האוקיינוס אל מובלעת המדבר" מאפשרת מרחב של התבוננות בקצוות – לא כתחנות סופיות אלא כאתרי חקירה. השממה והמובלעת מסמנות אזור מבודד שבו פועלים כוחות של החזקה, הסתגרות והישרדות. השממה, על אף שהיא מזוהה עם חוסר, דממה וניתוק, טומנת בחובה גם פוטנציאל. מרחב פתוח שבו מבנים קיימים מתפרקים, ושבו עשויה להיווצר תשתית חדשה ולא מתוּוֶכת. המובלעת יכולה לשמש גם כמקלט, ככיס נשימה, כמקום שבו נוצרת זמנית אפשרות אחרת.
כפי ששואל חכים ביי בפתיחת ספרו: "האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה?"
השאלה הזו הכתובה כרגע ספק פילוסופי ספק בכמיהה לחופש, נוכחת בתערוכה כצל שקט, כמצע רעיוני פתוח. המחשבה על אוטונומיה כאן היא חומרית, זמנית, לעיתים שברירית. רגע שניתן להבחין בו דווקא מתוך שממה. ביי מתאר אזור אוטונומי זמני שאינו נשען על שלטון, גבול או מוסד. זהו רגע במרחב שמתקיים בצד, במקביל, כמו סדק שדרכו נכנסת רוח. מרחב שבו מתאפשרת פעולה שאינה נדרשת להצדיק את עצמה, אלא פשוט להתקיים. ברגעים אלו עוסקת התערוכה – בעבודות שמנסחות לעצמן כללים מקומיים, גוף זמני, סדר פנימי – שממות של חומר, של תודעה ושל דימוי.
עם הכניסה לגלריה ניצבות עבודותיה של נועה מור: "עצב טרופי", הדפס שחור־לבן, ו״מוטות האוהל״, פסל קיר. מור בונה סביבות חסרות גוף אך נוכחות, כמחווה למחסה מאולתר. המושג "יתד", שזוהה לאורך השנים עם יוזמות התיישבות ויישוב קבע, נטען כאן במשמעות ניידת, פרדוקסלית. הפסל מתפקד כסימן למשהו שכבר פורק – או שמעולם לא נאחז. הדימוי העולה מתוך ההדפס מתאר גלים שחוצבים בסלע. גם במקום היפה ביותר, בקצה העולם, הצרות מהן ברחנו שבות להדהד בתודעה – בדומה לספרו "עצב טרופי" (Tristes Tropiques) של קלוד לוי-שטראוס, שבו רגעי התפעמות מן הנוף נשזרים באכזבה עמוקה מן האדם.
עבודת הנייר של שני אביבי "פיגומים" מורכבת מניירות שנטחנו מספרים ישנים, בהם "ידיעת הארץ" ותוכניות של תכנון ובניית ישובים וקיבוצים בגבולות הארץ. בתוך הנייר שזורים חומרים, דימויים חבויים, טקסטים מרוסקים. העבודה עוסקת במיפוי, בזיכרון טריטוריאלי ובחיפוש אחר אחיזה בקרקע, אך גם בשאלות על מה הוא מצע העבודה- הבד או הקנוואס. מה מחזיק את הזהות הזו?
בהמשך, פזורים פסליה של לילך ירון - "טרוטות חמקניות". יצורים עשויים ברזל, דמויי ראשנים או זרעים, אשר שומרים על גופניות קשיחה אך בלתי מגובשת. הם נושאים תכונה של תנועה עיוורת, אינסטינקטיבית, ניסיון להופיע לא כהתגלמות אלא כהצעה לתזוזה. הפסלים חותרים לנראות, אך מגבילים את עצמם, מחפשים מרחב שאינו בהכרח קיים.
על הקיר הסמוך מוצגת חלק מסדרת העבודות של טמיר חן, "ממד מס' 8". העבודות מבוססות על דימויים מתוך מאגר אישי של רישומים שנאספו ונסרקו לאורך זמן. לאחר מכן עובדו באופן דיגיטלי לכדי מפות גדולות – מתוכן נגזרים ההרכבים לציורים, ואלה נעשים באופן ידני בחומר. עולם הדימויים שואב השראה מצמח הדודא הרפואי, בעל סגולות פריון מיסטיות ועמוקות, אשר מופיע בטקסטים קבליים ומקראיים כסמל כפול-פנים, בעל פוריות רעילה. הדימוי של הדודא נטמע בעבודות ומתפרק בהן כסימן לתהליך בריאה מורכב המבקש להתמיר את הדימוי הגולמי ולהפוך אותו לקריאה חומרית חדשה.
מעל כולן מרחפת עבודתה של רוני בן פורת, "ירח שחור". עיגול בסיס עץ עליו היא מורחת שכבות גבס המאזכר מופע ירח – הופעה, גריעה, זריחה ושקיעה. בן פורת נעה בין פעולה של גריעה להוספה, בין תבליט לציור. צורת הירח, מעבר למשמעויות הגופניות או המיסטיות שהיא נושאת, מופיעה כאן כצורת זמן, כמנגנון של מחזור בלתי סדור.