רוצה להיות שם
רועי כהן
אוצר: יאיר ברק
כאן, במקום אחר
יאיר ברק על רוצה להיות שם של רועי כהן
״היות־שם״ (Dasein) הוא מונח שטבע הפילוסוף מרטין היידגר כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם – קיום שנמצא תמיד בתוך העולם, קשור בו, שוהה בו, ומבין את עצמו מתוכו. בניגוד לחפצים או מכשירים, שהיחס אליהם הוא תועלתני או חיצוני, האדם מתקיים בתוך הקשרים של משמעות, שייכות, ואכפתיות.
באמצע המאה ה-19, נשלח הצלם הבריטי הנודע רוג׳ר פנטון, לתעד את המלחמה בחצי האי קרים. מקץ שבועות של צילומים חזר פנטון עם צילומים רבים ומגוונים ודבר אחד נעדר בהם. המלחמה.
לאחר ה-7 באוקטובר 23 ומתוך החשש המיידי להתלקחות הגזרה הצפונית והגבול עם לבנון פונו עשרות ישובים הסמוכים לגבול לבנון מתושביהם והפכו למשך חודשים רבים למרחבי רפאים. התכנית לפינוי היישובים שכללה 61,800 מפונים מ-43 ישובים - היתה אמורה להסתיים בקיץ 2024 אך גם כיום, תושבים רבים עדיין לא שבו לביתם. *
אחד הישובים הגדולים שפונו היתה המועצה המקומית שלומי. רועי כהן, שעבודתו נטועה עמוק בצילום אך שולחת זרועות לפיסול, וידאו וסאונד - רצה ״להיות שם״, רצה למצוא בית. אותו ציווי יסודי הנחה אותו והוא הלך בעקבות הקול ומצא את עצמו מנהל מערכת יחסים ממושכת עם הישוב המפונה. במהלך מספר חודשים יצא מחיפה, עיר מגוריו - אל הרחובות הדוממים ופגש בהם את מי שנותר, את הגרעין הקשה של התושבים שהתעקשו להישאר, להגן על היישוב, להשקות את הגינות, לדאוג לביתם, לחתולי הרחוב, לשמר את החיים שהכירו.
״גבול הצפון הוא נוף ילדותי. היישוב שלומי לא היה יעד, אלא מקום שחולפים דרכו מצוידים בספח תעודת זהות מזויף של אחד הקיבוצים באזור, כדי להיכנס בחינם לבננה ביץ׳. בשלב מוקדם של המלחמה יצאתי מחיפה השקטה (בנקודת הזמן ההיא), בה המלחמה ניבטת מתוך ערוצי החדשות - למסעות חלוקת משלוחי מזון ותרופות לאורך הגבול. כמו בקרב רבים אחרים, זו הייתה דרך המלטות מהעימות האקזיסטנציאלי -
להרגיש חיוני ולעזור במה שאפשר. את מחסום הדרכים הראשון פגשתי כשחלפתי במקרה בצומת הפונה לשלומי״.
העמדה הראשונית של כהן, באופן טבעי - הסתמנה כנקודת מבט אתנוגרפית. כהן הגיע לשלומי ופתח בשיחות עם התושבים. את השיחות הוא הקליט וניסה לייצר תמונה גדולה מתוך הפרגמנטים. המפגשים מתמשכים, ואפיקי העבודה מתעצבים ביחס ומתוך הקשרים. אחת הדמויות הבולטות בפרויקט הוא אבי רביבו. את רביבו פגש כהן במקרה, בעת שאסף לימונים מעץ מניב באחת מכיכרות העיירה - על מנת לחלק אותם למכרים, למפונים ולחיילים המשרתים לאורך הגבול. רביבו התעקש לאסוף את הלימונים לפני שיפלו על הקרקע וירקבו. בפעולה המשכית לרביבו, כהן והאמן שחר סיון אספו את הפירות שכבר נפלו על הארץ והחלו להירקב, והעבירו אותם תהליך של שריפה כדי להנציח את מצבם. בשלב מאוחר יותר התלווה כהן לרביבו לאחד מסבבי השקיית גינות של מפונים שיזם לאורך תקופת המלחמה. דמות משמעותית נוספת בפרויקט היא יובל זיו דנינו. יובל הייתה תלמידה של כהן בעת שהעביר סדנת צילום למפונים. גם היא, בדומה לרביבו - הפכה לשותפה, כשחזרה לשלומי כעובדת חיונית בשלב מוקדם של המלחמה. דנינו וכהן המשיכו בתרגול מעשי של השפה הצילומית ברחבי שלומי ובמפגשים עם כיתת הכוננות.
בשטח היישוב התבצעו לאורך השנים מספר חפירות, מהן עלה עברה של שלומי כחווה ביזנטית חקלאית על הדרך העתיקה לעיר צור. לצד הלימונים המונחים בדגם של מבנה תשתית, בתערוכה ניצב גם כלי מדידה קדום. זוהי רפליקה של ממצא ארכיאולוגי נדיר שנמצא בשלומי בשנות ה70, אשר שימש למדידת שטח לצורכי מיסוי, באורך חמש אמות. המוט, שאותר בארכיון רשות העתיקות, עבר סריקה תלת־מימדית ושוחזר. באמצעות התחביר הפיסולי מייצר כהן מבט כפול: מחד, חקירה ארכיאולוגית של שלומי, ומאידך, אינפרא־ארכיאולוגיה של תשתית שעודנה בהתהוות.
בדומה לגוף העבודות שיצר פנטון - תערוכתו של רועי כהן איננה מנכיחה את המלחמה באופן גרפי ומובהק. היא עוסקת בהדי המלחמה, באנושי שנוכח בעת מלחמה, במקרה בוחן אחד, של חיים שמסרבים להישמע לגזירה ובאנשים שהופכים מקום לבית.
*נכון לחודש יולי 2025, 90 אחוזים מתושבי שלומי שבו לביתם
תודה גדולה לאבי מלכה, כיתת הכוננות ומחלקת התחזוקה של המועצה המקומית שלומי על הפניות, הפתיחות ונדיבות הלב. תודה לעובדי ה-Shisha house, על הזמינות הקבועה של קפה אספרסו, חטיפים ומרחב למפגשים אקראיים מרגשים. רוב תודות גם לצוות מחסני אוצרות המדינה על הגישה לתיעוד הממצאים הארכיאולוגיים. הפקת כלי מדידה - יובל תלם חרש ברזל.