One year | שנה אחת
Chen Balili | חן בלילי
Curator: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
החיים, אם נעז למצות את תכליתם – הם משימת ההופעה. אנו שואפים להיות נוכחים. להתייצב מדי יום בפני עצמנו ובפני הזולת. במרכז תערוכתה של חן בללי – עבודת דיוקן עצמי חזרתית, מעין טקס שהחל ב31/10/2018 ונמשך על פני שנה שלמה. בללי הכתיבה לעצמה מספר כללים: המהלך יימשך שנה בדיוק, הפורמט יהיה קבוע (נייר בגודל 16/24 ס״מ), ביום בו לא תצייר – יישאר הדף הריק. את הדיוקנאות שצוירו מול מראה חוותה בללי כפעולה של התבוננות פנימה, מעין אינטרוספקציה המשלבת מבט ותנועת יד רושמת. למראה, טוענת בללי – יש מוניטין רע. היא נתפסת כשיפוטית. ז׳אק לקאן, מתאר את שלב המראה כרגע מכונן בו הגוף הנתפס בעיני הסובייקט (התינוק) כאוסף פרגמנטארי של איברים – הופך קוהרנטי ושלם. כאשר התינוק מזהה את עצמו עם הדמות המופיעה במראה (הוא מרים את ידו וכך גם היא) הוא מאשר לעצמו כי האחר הוא האני. בללי אינה פעוט והגילוי שהיא חווה אל מול המראה איננו מכונן בבחינת ראשוניותו. אך יש בו, לא מעט מן התובנה והעומק של החוויה הקדם-שפתית. היא מתארת את המבט במראה כשיחה עם עצמה. וכך – מדי יום, היא מזמינה את עצמה למפגש. לצד החוקיות המוכתבת מראש ישנו גם חופש. החומרים, קנה המידה, הטכניקה והקומפוזיציה נוצרים תוך כדי תנועה ואינם נענים לתביעות מקדימות. מי זו? שואלת בללי מדי יום. את – עונה המראה. זו שיחה קצרה אך קשה לתפוס את עומקה. בימים בהם לא ציירה, היעדרותה נוכחת. לעתים נעדרה יום, פעמים אחרות רצף של ימים.
לצד רישומי הדיוקן תלויות שתי עבודות טקסט לבנות: לו אין עיניים ולי אין לב – שלילה של המבט והרגש מותירים ריק. רבים באו אלי אבל אני לא באתי - גם בתום המשפט הזה נותרת ריקנות. המילים המדויקות, המדודות הללו שהופכות כאן לדימוי ציורי, פיוטי כשיר קצר – הן במובנים רבים תמצית הדברים; נוכחות והיעדר, היעלמות והופעה.
יאיר ברק, מרץ 2022