כחולבן
דפנה שרתיאל
אוצר: ניר הרמט
חדר של פסיפסים בכחול ולבן של דימויים מכאן, מהמקום הזה בן ה-70, מאכלסים את התערוכה של דפנה שרתיאל. היא דגה רגעים פרוזאיים לצד רגעים מכוננים והיסטוריים לאורך שנות הקיום של ארץ ישראל. היא מערבבת אותם אלו באלו, טובלת את הפרטי בציבורי, ולהפך.
התערוכה בוחנת את תווי התוקף של מקומות, רגעים ופיסות מציאות דרך פסיפס של אבני זכוכית בכחול ולבן. היא מעבדת את התמונות שבחרה באמצעים דיגיטליים, מגדילה אותם עד שהדימוי מתפזר ומתפקסל ומקבעת את הדימוי הדיגיטלי המשובש מחדש באמצעות אבני פסיפס עשויות זכוכית. היא מהתלת במבט, מכליאה את המסורתי בעכשווי, מערבבת את האנלוגי בדיגיטלי ויוצרת אותו מחדש בעבודה איטית ועמלנית, דווקא בעידן של שיטפון ויזואלי, המוצף בדימויים רבים ומתחלפים במדיה הדיגיטלית, כמו מבקשת להאט את הזמן. הדימויים אינם מתמסרים בקלות ולעיתים יש לשחק עם המבט, לצמצם את העיניים על מנת להבינם.
מרבית הדימויים בתערוכה צרובים בתודעה הקולקטיבית של הצופים. אנו מכירים את ההתרחשות, את הרגע, את המורכבות הפוליטית וגם את המסר; הכרזת העצמאות, עזה מופגזת מהאוויר, הרצל שעון על המרפסת בבאזל על פי צילומו של א.מ ליליין משנת 1902, דיווח חדשותי יומיומי, ירושלים וכיפת הסלע. העבודות מציעות מבט חדש על המוכר, אך במקביל פורמות אותו, הופכות אותו לכמעט מופשט, דורשות עמדת צפיה חקרנית בה הצופה נדרש לפענח את הקוד, את ה-DNA של היצירה - ודרכה את המטען של המקום והקיום הישראלי. העבודות בתערוכה מקרינות זרות של הדימוי; החפץ או הרגע המצוי הפך ללא תפקודי - הרצף הכה משמעותי הזה הופך למודל של עצמו או לדוגמא מתוך פס ייצור ממחוזות אחרים. האובייקטים מבודדים, נזיריים, מעין משרתים סבילים של הקיום כאן.
העבודות מעלות שאלות על ההוויה והקיום הארצישראלי-מקומי ולא בכדי בחרה דפנה להציג תערוכה זו במועד יום העצמאות ה-70 לישראל.