נפש
יונתן אולמן
1. לראות עולם בגרגר של חול
הגלריה חשוכה. מלב החושך מבליחים ריבועים מוארים. הכלאה מוזרה של מינימליזם ומקסימליזם. של הרזה חמור הסבר עם הספקטקולרי. לקוביות יש סודות, פנים וחוץ, תנועה של צלילה למים והמראה לחלל. בתוך הקובייה המשקפת את המוח יושב הארד-דיסק אחסון נייד ובו כל ההרצאות שהאמן כתב אי פעם - כל מה שהוא יודע, כפי שהשם של העבודה מתיימר להצהיר. אנחנו נכנסים למבוך מראות של האמנות המביטה בעצמה כמצלמה המכוונת למוניטור ורואה את עצמה מביטה בעצמה עד אינסוף.
2. ורקיע בפרח השדה
האמנות המערבית היא ייצור רפלקטיבי. הציור המערבי מתבונן בעצמו. ציורים בתוך ציורים, ציורים של פרקים בתולדות האמנות, ציורים של הגב של הציור וציורים של מיתוס הולדת הציור הם רק דוגמאות אחדות (שהעסיקו אותי בשנים האחרונות) לנטייה הזו של האמנות המערבית להתבונן בעצמה.
לפחות מאז ראשית הרנסנס האיטלקי האמנות המערבית היא יצירה שאין להפריד אותה מהמחבר שלה. האמנים אינם פועלים אנונימיים בתעשייה של דימויים לצרכי נוי ופולחן אלא מחברים בעלי היסטוריה, אופי, ועמדה רוחנית ואינטלקטואלית המזוהים עם נטיות סגנוניות ועם סיפור חייהם המשתקף ביצירתם.
3. להחזיק אינסוף בכף היד
דברים אלו ידועים וכמעט מובנים מאליהם, אך פה ושם הם מעלים שאלות על גבולות. האם פתק הכביסה של ניטשה הוא טקסט פילוסופי? האם שרבוט של צייר על פתק בזמן שהוא בהמתנה בטלפון לפקיד הבנק הוא רישום?
לפני שנים רבות, כשהייתי תלמיד בתיכון לאמנויות בירושלים דיברה איתנו המורה לציור על קומפוזיציה וצבע. בכיתה ציירנו מופשטים וסידרנו כתמי צבע זה לצד זה. כשחזרתי הביתה ביקשה ממני אמי לעזור בחיתוך הסלט. חתכתי מלפפון, עגבנייה, לא זוכר מה עוד, ואז עלה על דעתי לסדר את הירקות החתוכים על קרש החיתוך באותה קומפוזיציה שניסיתי בכיתה. הבטתי בקרש עם אדומי העגבנייה למטה וירוקי המלפפון למעלה. לאחר מכן
כשהתבקשתי לתלות כביסה, סידרתי את הג'ינסים הכחולים למעלה והחולצות האדומות למטה ואת יתר הבגדים לפי אותו היגיון של אותה קומפוזיציה. נזכרתי באותו יום כשיצאתי מהסטודיו של יונתן אולמן לאחרונה: אם אני חושב על קומפוזיציה כשאני חותך סלט או תולה כביסה, נשאלת השאלה, מתי אנחנו מפסיקים להיות אמנים?
4. ונצח בשעה יחידה
התערוכה הנוכחית של אולמן עסוקה בטשטוש שבין האמנות לחיים. היא מבקשת לבצע את המהלך המוזר הבא: לקחת את השרבוט האגבי של הממתין בטלפון למענה הקולי ולהעתיק אותו לקנווס: לקחת את האתרים של החיים בהם אנו מורים, מרצים, חולמים, חותכים סלטים ותולים כביסה ולהתבונן בהם כחלק מהחיים היצירתיים, כחלק מהמפעל שלנו לייצור ביטוי אסתטי לתכנים נפשיים. בפשטות מעלה יצירתו של אולמן את החרדה שהאמנות בולעת את חיינו, או שמא חיינו יבלעו את האמנות. בכך מצטרף אולמן למסורת עשירה מרמברנדט ועד סופי קאל.
אלא שבעבודות יש פן נוסף, מעט עכשווי יותר, מעט יותר אידיוסינקרטי: הן עסוקות בייצוג של ידע. הן עסוקות ביחס בין התודעה לטכנולוגיה. בין המוח ליחידת אחסון ניידת. הן עוסקות בהיותו של אולמן מרצה לתולדות האמנות. הוא מרצה על האמנים שמעסיקים אותו כאדם יוצר, שאותם חקר מתוך תשוקה. אמנים שנוכחים באופן כלשהו ביצירתו בסטודיו. אבל הן גם עוסקות באופן שהוא מנסה לחרוג מהדיקטטורה של הדעת. כשהוא ממריא לחלל או צולל למעמקים: המדיטציה והחלום, הגוף והנפש - כל מה שנמצא מחוץ להשגתו של השכל.
הבה נדמיין עולם שבו ניתן להוריד את תודעתו של אדם לדיסק-און-קי. הטענה שלי היא שישנו דבר מה סתום, רשום בחלל הריק שסביב לאותיות, איזושהי עודפות נגטיבית שהיא בלב התודעה, גרעין נשמתו של אדם, שורש הוויתו, שאותה לא ניתן יהיה להוריד לדיסק-און קי, עודפות נגטיבית זו, הריק, שבקופסאות המוארות, היא, לטעמי, הנושא של התערוכה הזו.