Dawn | שחר
 

בהשתתפות: אלי דינר, נינו הרמן, דליה זרחיה, זיוה כספי, גילית לוין רונן,
אפרת פלג, מרתה ריגר, מיכל רכטר לויט, חגית שחל, ליאור שטיינר.


אוצר: יאיר ברק

 

התערוכה שחר, חותמת טרילוגיה שהוצגה במהלך השנה האחרונה במקום לאמנות, באוצרותו של יאיר ברק וביקשה להגיב למאורעות השנה האחרונה. בעוד ש״אוי! אח....״ עסקה במציאות של החמצה ותהליכים מכזיבים ו״לב נמס ופיק ברכיים״ קיבצה עבודות שעסקו באובדן שליטה, בקריסה ובכאוס,  ״שחר״ מביטה אל האופק, אל מצב של התבהרות, אל היום שאחרי. אף שהמציאות טפחה על פנינו ונראה כעת שההתבהרות עדיין לא בהישג יד, העבודות בתערוכה מציעות קריאה אמנותית/רגשית, לתחושות של תקווה וחירות. אמנות, נוצרת בנסיבות שונות ויהיה זה חטא קדמון לנסות ולאפיין את תנאי היווצרותה, אך לא יהיה זה מופרך להניח שעבודות אמנות נובעות פעמים רבות מתוך כאב, תסכול, ביקורת או זעם. העבודות המוצגות כאן מבקשות לבחון את מעשה האמנות דווקא ממקום של פיוס והומור, של משחקיות והנאה.
 

תבנית מחשבה של מרתה ריגר היא הצבה פיסולית המבוססת על תבנית ליציקה ששימשה את האמנית ליצירת יציקות גדולות. התבנית היחידאית, המוטלת כקליפה על רצפת חלל התצוגה – הופכת לאפשרות ולהתכנות של יציקה חדשה.

 

אפרת פלג מציגה עבודה ובה כוסות רוח שכמו יונקות חול מתוך משטח ציור ומרמזות על מזור וריפוי. עבודתה השנייה המוצגת בתערוכה מציעה הרהור משועשע על סלוגן מוכר של חברת החשמל. הצעה מחייבת לכאורה לאמפטיה ומתן מענה.

נינו הרמן מציג שלישיית צילומים דומים המתארים מצבי שמיים משתנים. מעידים על הזמן החולף ועל אפשרות של שינוי. כותרת העבודה לקוח מתוך משפט ניחומים שפגש הרמן בזמן אבלות. השמיים פותחים אפשרויות, מחברים אל מפתח רחב, חסר גבולות, גלוי.


העבודות של ליאור שטיינר מתארות שתי דמויות במחוות גוף של כבוד הדדי או כניעה מרצון, דימוי של מאבק – או אפשרות לגֶּשֶּר.

מיכל רכטר לויט מתבוננת בבני המשפחה האהובים. את הקדרות והאפלה שאפיינה את עבודותיה לאחרונה – מחליפה אפשרות של שמחה וקבלה. אושר ועונג מהסובב אותה.


זיוה כספי מציירת שתיל קטן של "הקייצת הקנדית" הצומח מתוך ריצפת בטון, כאשר החיבור בינה לבין הקיר המאונך מצופה זפת. הצמיחה כנגד כל הסיכויים, הבקיעה המפתיעה מתוך החסימות החומריות וההתגברות של האורגני על הבנוי, מציעים הרהור אודות תקווה והתחלה חדשה.

  

הרישומים של דליה זרחיה מציעים מבט פרגמנטלי בתאורת שחרית. נוף שאינו מזוהה במובהק, רומנטי במגעו, מותיר רושם של כמיהה אל מקום אחר. העבודות נעות בין פרטים למראה כללי ומדמים פעולה של התקרבות והתרחקות.


העבודה של חגית שחל נוצרה בהשראת חנה מייזל שוחט, אגרונומית, אשת חינוך ופוליטיקאית. מממיסדות המושב נהלל. דמות האמנית מבליחה בתוך נופה של "חוות העלמות", שהקימה מייזל שוחט בחצר כנרת. שחל צופה בזריחת השמש מעל הכינרת כמו מנסה לאמץ לתוכה את תחושת השותפות והאחווה עם חברותיה העלמות.
 

גילית לוין רונן מציגה אובייקט דמוי נדנדה. היא מציעה יחסים של חוזק וחולשה, יציבות והתערערות. בתוך היעדר הבטחון שבין אלו – היא מנסה למצוא רגע של איזון ובטחון.

 

שלושה ציורים של אלי דינר, דומים מאד במבט ראשון – מציגים שלוש מחוות כף יד מזוהות. בשנים האחרונות מחוות גופניות תורגמו לאייקונים שימושיים בשפה הכתובה, הלא רשמית. הסמלילים (אימוג׳יז), המנסים להקנות אינטונציה לטקסט הכתוב, מהווים אמצעי תקשורת חלופי, מצמצם וגנרי. דינר מתמקד באלו המייצגים תגובה חיובית: חיזוק, אישור, דיוק.