​

תצלומים של מה שנשאר | יאיר ברק

 

 

 

 

תצלומי חפצים דוממים, אילמים וסדורים. קיר חדר ריק, מיטה ועליה ענף עץ. שני צדי דף נסיעות מקופל ומהודק עד שסימני קפליו הלבינו. תחבושת שכרכה פעם קרסול, כפפה שהגנה על אגרוף, ערימת תחתונים שדהו כמו תצלום נושן.

 

מילים רבות מספור נכתבו אודות הקשר המובנה בין צילום לזכרון, בין צילום ומוות. מילים מושכלות ורגישות אשר גדשו את התיאוריה של הצילום. כולן מצביעות על קשר הדוק ובלתי נמנע בין מעשה הצילום לזכרון, על הדומות של רגע הצילום לרגע המיתה.

 

אוה שוורץ מצלמת את חפציו האישיים של איתי בנה, עשור לאחר מותו[1]. החפצים, שנכנסו להקפאה תודעתית ממושכת בארונות חדרו של איתי, הופשרו על ידי אוה – במפגשם עם עדשת המצלמה.

 

מעשה הצילום של שוורץ הוא תהליך של הפנמה. חדירת קרני האור המוחזרות מחפציו של הבן מפגישות בין האם החיה לבין הגוף הנעדר. הרגע בו נלכד הדימוי הוא המחשה ממשית מאין כמותה לזו שישנה וזה שאיננו, זה האקטיבי, המפעיל את מנגנון המבט מופעל למול חפץ פסיבי, דומם.

 

 אהבת אם היא, במהותה סימביוטית. הגוף שהיה פעם אחד הופך בגיל הילדות לשני גופים קרובים ותלויים זה בזה. הצילום, בניגוד לפיסול ולציור – מאפשר מפגש שאין בו מגע. כאמנות – אין לצילום את האחדות עם החומר. המצלמה של אוה שומרת מרחק מן האובייקטים, מבטה משמר את החפצים בקפסולה של זמן ומרחב ומקנה להם איכויות מרוחקות – של התבוננות ולא של נגיעה.

 

במאמרו הפיוטי ״הערות על אהבה וצילום״[2] מנתח אדוארדו קדאבה את ספרו של רולאן בארת ״מחשבות על הצילום״, מציג אותו כטקסט אבלות וקינה וכותב:

 

״מה הם היחסים בין אהבה למוות, לקינה, למוסיקה או לצילום? מה לאהבה, לחורבות, לאובדן ולהפרדות העצמי? מה המשמעות של ״לאהוב תצלום״? האם אפשר לאהוב משהו שאיננו תצלום? מהם היחסים בין החלל של התצלום לבין מושאי הצילום והמבט של הסובייקט על מושאיו?״

 

רולאן בארת אהב יותר מכל את תצלום אמו המתה כאשר דמותה הנשקפת ממנו היא ילדה קטנה. אמו מצולמת שנים רבות לפני שהכיר אותה בארת הילד. שוורץ מתקרבת לאיתי ואולי מדויק יותר, למותו של איתי באמצעות החפצים שליוו את איתי החי.

זו פעולה שניתן לחשוב עליה כמאגית – כמו דיוקן המונח על מדף המנכיח את מי שאיננו איתנו. אך שוורץ איננה מאמינה ביכולתם של תחתונים, כפפה ואולר להחיות את איתי. היא מצלמת את מה שנשאר.

 

החפצים הניבטים בעבודה של אוה שוורץ נבדלים מן המבט של הסובייקט. יש להם חיים אוטונומיים

כמושאי צילום, אך המפגש של הצלמת, כסובייקט המפגש של הצופה כסובייקט נוסף - מייצרים מערכת מורכבת בה נטענים זכרונות, רגשות, אהבה וגעגוע. אלו הופכים את המבט ואת החפצים הניבטים ל״בלתי תמימים״, למספרי סיפור. הכפפה ששימשה את איתי באימוני הג׳ודו, מכוסה שערות כלב (אלו שערותיו של מקס – גם הוא איננו חי עוד), מסגרת תמונה שוכבת כשפניה מטה. אולר פתוח למחצה, ספק תוקף, ספק מתגונן. כך גם חדרו הריק של איתי, מדבקות הכוכבים שדהו והקיר המוכתם בסימני הזמן שחלף מאז ראה החדר את גופו.

 

[1] איתי שוורץ שם קץ לחייו במרץ 2006 בעת שירותו בנח״ל, לאחר שבר עמוק שחווה בעקבות פינוי הישוב עמונה והתעללות שחווה מקרב תושבי ההתנחלויות שפונו

[2]

Eduardo Cadava and Paula Cortes, Notes on Love and photography , October press, 2006