No Game for Children | זה לא משחק ילדים
שישה יוצרים שאיבדו בן משפחה בנסיבות צבאיות עושים שימוש בעולמות אסוציאטיביים ואלמנטים הלקוחים מתוך משחקי ילדים ככלי אמנותי, מאירים אור על אופני התמודדות ועיבוד של אובדן, בוחנים סוגיות של תרבות מקומית, ומציפים שאלות על זיכרון והנצחה בין האישי ללאומי. בדיסוננס בין קלילות האמצעים לכובד המשמעויות מצטיירת תמונה מורכבת של חיים במקום הישראלי. זה לא משחק ילדים.
התערוכה נפתחת עם עבודתה של מיכל שכנאי יעקבי – "אתן עמוד האש" - בה היא מנהלת דיאלוג עם תעשיית הזיכרון וההנצחה ועם איגרות ומזכרות הנשלחות למשפחות הנופלים לקראת יום הזיכרון. בתוך כדור שלג - אובייקט מוכר המשווק כמתנה פופולארית בחנויות למזכרות - היא מציבה כתובת: "אתן עמוד האש", ולצידה דמות קטנה הניצבת בצל המילים. הטקסט, הלקוח ממכתבים ששלח שר הביטחון משה (בוגי) יעלון אל המשפחות השכולות בשנת 2016, הופך מעין מבנה אנדרטאי המשתלט על המרחב ומאיים על הדמות הניצבת תחתיו. הצבתו בתוך בועת פלסטיק מושלגת מגחיכה את הסיטואציה והופכת אמצעי להעלאת תהיות אודות מתנות החג הגרוטסקיות משהו אותן מקבלות משפחות הנופלים כל שנה ואודות האופן בו בוחרת המדינה לטפח קהילת זיכרון.
גם במיצב "המצעד" תוהה שכנאי יעקבי אודות דפוסים מקובלים ומגיבה אליהם. בעבודה היא מתייחסת אל מצעדים צבאיים ומופעי ראווה הנערכים בימי העצמאות כמפגני עוצמה וכח, אך מציבה קומפוזיציה המאירה את הפן הפחות הירואי ומאזכרת את המחירים הנלווים לתרבות המלחמה. בסידרת תצלומים המבוססים על משחקים בחיילי פלסטיק היא משבשת דימויים של חוזקה בשדה הקרב: דמותו של חייל שלוף רובה נע כסופרמן ישירות לתוך קיר, רכב צבאי הפוך עולה באש להבה הנראית כנר זיכרון, חיילים שלופי נשק הנטועים כשראשם מטה הופכים שורשים על גביהם נצבת אדמת המקום, חיילים על גבי צריח טנק מנסים לשמור על איזון במה שנראה כמופע קירקסי. הדפסתם והצבתם של התצלומים על גבי שקיות חומות כפנסי נייר העומדים זה אחרי זה במקצב קבוע ומסמנים את הדרך למסיבת נעורים, מאזכרת את שורות הברושים בדרך אל בתי הקברות הצבאיים. מה שמתחיל בשעשועי מלחמה ומפגני עוצמה מסתיים במציאות הרבה פחות מרהיבה.
תעשיית ההנצחה ותרבות השכול עומדות גם במרכז יצירתה של נגה יודקוביק-עציוני. בעבודתה היא בוחנת סימנים מוכרים ומוסכמים של תרבות השכול, מפרקת אותם, ובונה דימויים פיסוליים מופשטים המבוססים עליהם. ב"פרחי אבלות" - סדרת מגזרות נייר וצבע – מגיבה יודקוביק-עציוני לדימויי פרחי ארץ ישראל המופיעים תדירות על מעטפת איגרת יום הזיכרון כמו גם לאלמנטים מתוך זרי אבלות וזרי נצחון המלווים את הטקסים והמנהגים של תרבות ההנצחה. בדיון בין האישי לאוניברסאלי היא מדגישה עיסוק בניתוח פורמליסטי המבוסס על כללים של בנית קומפוזיציות והפשטה צורנית ורעיונית, אך למול פסלי הנייר המהדהדים סמלים תרבותיים וצמחים מקומיים הופכות המגזרות המופשטות אנדרטאות מכאיבות לפרחים האנושיים שנקטפו ולעולם לא יוסיפו להתפתח.
השאלות בין האישי, המקומי והאוניברסאלי, צפות גם למול "עמידת ראש" של תמר פייקס שתוהה אודות דפוסי הזיכרון המוכתבים בטקסי יום הזיכרון. עמידת הדום במהלכה של צפירה הנשמעת בכל רחבי הארץ נקבעה כמחוות התייחדות עם זכרון הנופלים ומהווה עמוד תווך בהבנייית זהות ישראלית לאומית. פייקס, שאיבדה את אביה ואחיה במלחמות ישראל (ששת הימים ויום הכיפורים) ואת אחיה ואחותה לתאונה ומחלה, חשה כלואה בתכתובת שמבדלת בין אובדניה ובחרה ליזום ריטואל שיוכל להכיל את כאב האבל על כל אהוביה ויתן מקום למי שלא מוצאים את מקומם ברוטינה המקובלת. בטקס התייחדות אליו היא הזמינה כל מי שמעוניין להצטרף הוחלפה עמידת הדום הנהוגה בעמידת ראש. לדבריה "עמידה על הראש אינה עניין פשוט. יש צורך לשנות את מרכז הכובד הטבעי, יש צורך בריכוז והתכוונות. במהלך העמידה מתהווה נקודת מבט חדשה על מציאות ישנה, שראשיתה מהאדמה והמשכה בשמים. הקושי הפיזי נותן משמעות אחרת לזמן...". דרך הטקס, שהפך מיצג, היא מפרקת את הדפוסים המוכרים, מזמינה לגשר בין אנשים שונים ומגזרים שונים, למסמס את ההפרדה בין דם לדם ובין חייל לאדם ולהפוך את יום הזיכרון ליום הומאני המקדש חיים ואהבת אדם.
החיפוש אחרי נקודת מבט רחבה על סוגיית האובדן מתקיים גם בעבודתה של נטע ביתן כפרי המנהלת דיאלוג פנימי מתמשך עם המושג "חלל". מושג זה משתנה עבורה בעיתות שונות ונע במנעד משמעויות בין אחיה שנהרג והחלל הפנימי שנותר בתוכה עם מותו, לבין מרחבים בתוכם היא פועלת, כמו גם זה שבינה לבין האינסופי. "משחק הכסאות" שהיא מציגה מבוסס על אותיות ח.ל.ל עשויות נחושת והצבתן ככסאות בקנה מידה של ילדים. במיצב היא מפרקת ומרכיבה סיטואציות מהמילה כבדת המשקל ורבת המשמעויות, מנכיחה את מושג הכסא הריק המייצג את האדם הנעדר, מנהלת דיאלוג בין מילה לדימוי, ומציגה נקודת מוצא למהלך חשיבתי-התנהגותי הנמצא בשינוי מתמיד.
בעבודת הוידאו המלווה את המיצב, מציגה ביתן כפרי חלק מתהליך העבודה - טקס קבורה אישי שהיא מקיימת, בו היא לוקחת את אותיות הנחושת, קוברת אותן באדמת ביתה, מאפשרת לזמן ולמהלכים הבלתי נשלטים להותיר את חותמם באובייקטים וחוזרת וחושפת אותן. דרך החזרתן של האותיות אל פני האדמה והצבתן במרחב הגלריה כשסימני הזמן והמקום מוטבעים לתוכן היא מנכיחה שינויים ביחסיה עם חלל וזיכרונו שמשתנה, מגיח ומתרחק במהלכי זמן שאין בהם מקצבים סדורים או הגיונות. במנעד היחסים בין הריק לצורה, בין האות לפונקציה ובין החומר לפטינה היא מזמינה לתנועה מתמדת, פיזית וריגשית, למול ח.ל.ל.
היחסים עם החלל ולמול חלל זוכים לנקודת מבט אחרת בדיפטיך התצלומים "הלו הלו אבא" של מירב רהט. בשנת 2003 קיבל גיא בנה (אז בן 10) מטלה לימודית בבית הספר – לבחור אתר בתל אביב ולכתוב עליו. הבחירה שלו בגן הבנים בתל אביב היתה מפתיעה והציפה שאלות אודות מערכת יחסיו עם אב שהוא כמעט ולא זכה להכיר. בתצלומים מפגישה רהט רגעי משחק של בנה למול האנדרטה בגן הבנים, כאשר לצד קלוז-אפ על חיילי פלסטיק איתם הוא שיחק למרגלות אבן המצבה השחורה היא מציבה תצלום של גיא קופץ ומנסה להגיע הכי קרוב שהוא יכול אל אבא – שם חרוט במצבת אבן.
חיילי המשחק הופכים עבור רהט חומר גלם ליצירת עדיים דרכם היא מאפשרת מבט אינטימי אל תוך ליבה. ב"עניינים שבלב" היא מציבה במרכז החלל לב חצוי עשוי חיילים נמסים. תכשיט גוף, שתלייתו במרחב הגלריה בגובה ליבה שלה על גבי חוט אדום ובקצהו משקולת מנכיחה את המשא אותו היא נושאת לתמיד ואת המטוטלת הנעה במרחב הפנימי והחיצוני כשהנעדר תמיד נוכח. בו זמנית, בדיון בין האישי ללאומי, הופך ליבה שלה (גם) ייצוג לליבה של מדינה שקיומה נקשר בדמם של אלפי חיילים.
ב"שרשרת חיול" רהט מפרקת ומרכיבה מחדש חיילי פלסטיק, מלחימה אותם יחד לכדי ענק הנישא על צוואר. תהליך עבודתה מלווה בריח רעיל של פלסטיק שרוף שנשאר נוכח הרבה אחרי שהמַלחמים מוצאים מהחשמל והופך זיכרון גם של פעולה. דרך קשירת חלקי המשחק האוניברסאלי בחוטים וחומרים ששימשו את בעלה שנהרג לתפירת ציוד צבאי ונותרו בפאוץ’ השיפצור שלו, היא מטביעה אל תוך האובייקט חותם אישי רב משמעות. קצותיה של "שרשרת חיול" דוקרים לתוך העור החשוף. גם השכול.
לצד חיילי הפלסטיק ולמול האופן בו נתפסת דמות החייל בסרטים, במשחקי מחשב, בפוסטרים ובצעצועים - כגיבור אלמותי ובלתי מנוצח, מציג עוז בירי תגובה לדימוי האוניברסאלי בדמותו של חייל/צנחן צעצוע עשוי חומר קרמי שביר. בדיאלוג בין השפה החזותית המוכרת לחומר הפגיע מטעין בירי משמעות חדשה לאייקון המוכר. ב"100% שביר" הוא קורא לנהוג במשנה זהירות בדמותו של חייל המשחק והאנושי, מזכיר את ההיסדקות הפיזית והמנטאלית המרחפת מעל ראשם של חיילים, ומנכיח את האפשרות שכל זה יגמר בשבר גדול.
גם במיצב "משוריינים" בירי מציג צעצועי קרמיקה - רכבי מלחמה צבאיים המופעלים על ידי שלט. במהלך פואטי של בחירה בחומר שביר המנוגד לפעולה האגרסיבית שהאובייקט מייצג, הוא הופך מה שיכול להתפס במבט ראשון כמשחק משעשע לאמירה על שבריריות החיים, על התעתוע בין שליטה לחוסר שליטה, על האנלוגיה הנגזרת מכך שחיי ה"אובייקט" נמצאים בידיו של המשתמש, ועל כך שצבא ומלחמה אינם משחק ילדים. במהלך אקספרסיבי הוא זורק "פצצות צבע", יורה ברובי צעצוע, מתיז צבעי הסוואה על הרכבים הצבאיים, הופך אקראיות למהלך אסתטי אך בו זמנית סימבולי בגין השאלה מה פוגע, איפה פוגע ומי נפגע. בירי משחק עם הרכבים, מניע אותם במרחב, מנכיח את הרגע בו הם לא מספקים הגנה אלא נשברים ומתפרקים. במיצב הוא מציג שורות מסודרות וממושטרות של רכבים משוריינים כשביניהם מקבץ כלים שבורים, מנגנוניהם חשופים, והם מטילים צללים שחורים - הקפאה של ייצוג לרגע בו עולמו עמד מלכת ותזכורת לכולם על המחיר הכבד של המציאות בה אנחנו חיים.
העבודות בתערוכה מנכיחות את כאבם של מי שהפכו בעל כורחם חלק ממנגנון ההנצחה ומאירות נקודות מבט שונות סביב סוגיית השכול בין הפרטי ללאומי. זו אינה תערוכה לזכר הנופלים אלא לזכרנו אנו - בני משפחות הנופלים שלעולם לא ישובו להיות כפי שהיו רגע לפני אותה דפיקה בדלת, ואזרחי מדינת ישראל החיים בחרדה מהרגע בו הם עלולים להפוך חלק מ"משפחת השכול". המבט על ואל תוך ליבם של מי שאבדו את יקיריהם מטריד ופוצע, למולו ניצבת האחריות של כל אחד מאיתנו להביט אל תוך ליבו שלו ולחשוב כיצד ניתן לתעל את הכאב, לצמוח מתוכו, ולעשות מעשים שיהפכו את החיים במקום הזה טובים וראויים למחיר הגבוה ששולם, משולם ולצערינו עוד ישולם.
| מירב רהט
:על המשתתפים ע"פ סדר א-ב
עוז בירי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (2018), מעצב תערוכות במוזיאון ישראל ויוצר, איבד את אחיו, דוד בירי, שנהרג בפיגוע בצומת נצרים בספטמבר 2000.
נטע ביתן כפרי, מעצבת פנים, אמנית ויוצרת, איבדה את אחיה, אסף ביתן, שנהרג בקרב עם מחבלים בחברון בינואר 2003.
נגה יודקוביק-עציוני, אמנית בתחומי המיצב הפיסול והרישום, התייתמה מאביה, שמעון יודקוביק, שנהרג במלחמת ששת הימים, בהיותה בת חמש.
תמר פייקס, אמנית פלסטית, קדרית, ומורה לאמנות, נולדה לאחר שאביה, סא"ל מיכאל פייקס, נהרג בקרב על אבו תור בירושלים במלחמת ששת הימים; אחיה הבכור, יוני, נהרג ביום השני למלחמת יום כיפור ברמת הגולן, אחיה השני, דניאל, נהרג בתאונת טיפוס הרים על פסגת המונט-בלאן בשנת 1989; אחותה, מיכל, נפטרה ממחלת הסרטן בשנת 2008.
מירב רהט, יוצרת ואוצרת עצמאית, חוקרת, כותבת ומרצה אודות היחסים בין עיצוב, אמנות ותרבות, התאלמנה מבעלה, יותם רהט, שנהרג במהלך שירות מילואים בפיגוע בצומת נצרים בנובמבר 1994. איבדה את בן דודה, דר' צחי בן טוב, שנהרג בפעולת השייטת באנצריה בספטמבר 1997.
מיכל שכנאי יעקבי, אמנית, מורה, אוצרת בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בקרית טבעון. התייתמה מאביה, עודד שכנאי, שנהרג במלחמת ההתשה בבקעה בשנת 1969, בהיותה בת שנתיים וחצי.