Know This, Fragile Time | לידיעת הזמן השברירי
Nino Herman | נינו הרמן
Curator: Tamar Eisen Goldstein | אוצרת: תמר אייזן גולדשטיין
נינו הרמן נוסע הביתה, מתבונן בנוף ומצלם אותו. לכאורה פעולה יומיומית, שגרתית המתרחשת כמעט מאליה. הצילום שלו חושף חוויה פרטית, אישית, בדרך אל נטף בהרי ירושלים, בכביש המתפתל בדרך ארץ הכפירה לצד הר הרוח. הנוף משתנה תדירות, שעות אור, עונות השנה, פגעי טבע ומצבי רוח. סדרת הצילום "עיקול" המוצגת בתערוכה, אינה רק מקום קונקרטי, נקודה טופוגרפית בנוף ההררי בו נטועים עצי האורן, אלא היא הלך רוח משתנה, לעיתים אף באותו היום - מה שהיה, מה שיהיה ומה שעתה. העיקול מחדד סקרנות ואי שקט, מסע אל הלא נודע. הכביש הריק מאדם ומכוניות כמו פוצע את הנוף ובה בעת הופך להיות חלק אינטגרלי ממנו. סימן אדם בטבע. בכביש זה, בשנת 2000, נהרג בנו יאיר בתאונת דרכים.
"הטבע סביב כל כך נוכח, מרגיע, מחבר אותי לסוד של הבריאה, מאפשר לי לסלול נתיב אחר בתוכי. חיבור למרחבי האין סוף. לטבע יש ספירה משלו, זמן משלו, כמו מזמין אותי לחבור אליו. הטבע מחבר אותי להבנה עמוקה שהמוות והחיים הולכים יחד. הנסיעה הביתה נעה בין שתי גדות של הלב. היא מחברת אותי ליאיר כל פעם ממקום אחר. הדרך הביתה זו הליכה על הסף, מה אבחר ליום הזה, למי אתן כוח? לפחד, לתסכול או להסתכלות לאהבה. אין בו עצב או שמחה בטבע, הוא פשוט נוכח כך על פי טבעו. מה שאני רואה זו השתקפות של עצמי". (מתוך הבלוג "מרחבי הלב").
במרכז התערוכה, המגיעה בהמשך להוצאת ספר האמן "הר הרוח" - שירים וצילומים (הוצאת כהל, 2023), דימוי גדול ממדים מ-2017 הנושא את שם הספר. הרמן צילם את ההר תוך כדי נסיעה במכונית בכביש ללא השוליים, שאינו מאפשר עצירה. ההר, השמיים והעצים מתמזגים זה בזה באופן כאוטי מרמז אסון. כמה שנים אחר כך יישרף היער וההר יוותר עירום. הדימוי מודבק כטפט על קיר בגלריה ומהדהד רקעי צילום בסטודיו מקצועי. בשונה מטפט שכזה, המתיימר לרוב לשקף תמונת נוף אידילית, הדימוי המטושטש, הממזג גבולות שמים וארץ, יוצר בו זמנית קשר פנים-חוץ חדש למתבונן בו. זוהי הזמנה לצופה למסע מדיטטיבי להוויה פנימית, המנותקת ממקום ומזמן.
לצד אלו יוקרן בתערוכה הוידאו "טרסות" (6 דקות, עריכה מחודשת 2023). בשנות ה-80 צילם הרמן בשחור-לבן את חברו הקרוב מוסא איברהים, עובד אדמה מהכפר הסמוך אבו גוש, מלמד את הבן יאיר איך לבנות טרסות בחלקת המשפחה בהר סביב הבית. הטרסות הנבנות בשטח מגדירות מחדש את גבולות המקום, הבית, החיים ומערכת היחסים המורכבת בין טבע לאדם, המנכס אותו לטובתו. שיר הזן היפני, המלווה את הוידאו, מקשר לפשטות החיים והחיבור לטבע, בעוד הסאונד הקשה של נקישות האבן עוטף את החלל, ונותן מקצב משלו לאותו דיאלוג מתמשך ואין סופי, אותו מנהל הרמן עם בנו.
שם התערוכה "לידיעת הזמן השברירי" לקוח מתוך שיר שכתב הרמן.
לִידִיעַת הַזְּמַן הַשַּׁבְרִירִי
אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ צוֹפַר אֳנִיּוֹת
גַּם בְּלִי לִהְיוֹת בַּנָּמֵל
הזמן השברירי הוא המציאות בה אנו נעים. קופא מלכת, אלים, מתנפץ, רגיש, מסתחרר במהירות. בדרכו המערערת הוא גם מפתיע.