Motel of Crossed Destinies | מלון הגורלות המצטלבים
Dania Latar | דניה לטר
Curator: Sari Golan | אוצר: שרי גולן
Assistant Curator: May Bejach עוזרת אוצרת: מאי ביח
בציור מלא תנופה, המתח בין כתמיות לקו מתאר צבעוני, מתארת דניה לטר שלל סצנות של הרגע שלפני, רגע השיא והרגע שאחרי הסערה. הציורים שלה לקוחים מתוך קולאז' אינסופי של רגעים מתוך סדרות מז'אנר הפנטזיה והמדע הבדיוני הפופולרי אשר מתמזגים לעיתים לתוך עולם דומה מאוד לשלנו, אך שונה.
אף על פי שחלק מהציורים מציגים סיטואציות קשות או אפילו אלימות, סגנון הציור מייצר תחושת קרבה ואסתטיקה שמושכת פנימה במקום להרתיע, זאת בעזרת שימוש בצבעוניות חיה, משיכות מכחול אקספרסיביות ורישום גלוי. לצד זאת, יש ציורים המציגים סצינה שקטה ויומיומית, אך כאן סגנון הציור דווקא מוסיף תחושת אי-שקט או ממד פנטסטי.
הבד הוא קרקע פורייה לביצוע פעולה פרפורמטיבית וברוב העבודות בתערוכה אנחנו אכן נמצאים כ"עדים" לפעולות של הדמויות ללא הקשר נראטיבי ברור. העדות פה אינה לאירוע אמיתי או אפילו לייצוג של אירוע - אנחנו עדים לבדייה. הכוח של הסצנות שלטר מציירת לקוח מפעולת הניתוק החריפה שהיא מבצעת; אין לאף רגע המשכיות, הן רק הבהוב חולף של התרחשות מציפה באדרנלין. מה שעוזר לנו לשרוד את הכאוס וחוסר ההיגיון הוא דווקא השפה הציורית שמכילה דרמה וליריות בד בבד. פעולת הציור שלה היא האלמנט שעוזר לנו לשהות עם חוסר הוודאות, לחוש אותו כמסתורין מענג ולעקוב אחרי הסימנים שהיא משאירה. אין לנו פה סיפור לפענח אלא להתענג על הצבע, הקומפוזיציות והצורות - ובזו יש נחמה קיומית שמאפשרת לנו לא רק לשהות עם העבודות והתכנים שלהן אלא להתמסר אליהן לחלוטין.
שם התערוכה, "מלון הגורלות המצטלבים", לוקח השראה מתוך שנים מספריו של איטלו קאלוינו; "Six Memos for the Next Millennium"; שם הוא תוהה האם יצירה תהיה אפשרית בעתיד לאור אינפלציית הדימויים המוכנים שצפויה במאה ה-21 ואף מציין כי מרוב ריבוי לא יוכל לבלוט היחיד הייחודי. הספר השני אליו מתייחסת לטר הוא "טירת הגורלות המצטלבים"; שם עוסק קאלוינו בנרטיב וכיצד הוא נבנה, הוא מציג זאת בהתמקדות בקבוצת אנשים ללא יכולת דיבור המתקבצים בטירה מסתורית וכל אחד בונה את סיפורו האישי מתוך דימויי חבילת טארוט. ממש בדומה לקאלוינו, משלבת לטר בין אלמנטים שונים מתוך ספריו ויוצרת לנו דימוי ונרטיב חדש.
בהתמקדותה בסצנות טלוויזיוניות אשר אותן מקפיאה ולאחר מכן מעבירה למדיום חדש- ציור עז מבע בשמן, בעצם עושה שימוש חוזר בדימוי המוכן (ה-Ready Made) ונותנת לו ייחודיות, מבליטה אותו ומעניקה לו הקשר ונרטיב חדש. כך בעצם נותנת מענה לבעיה שמעלה קאלוינו בספרו וטוען כי דרך אחת לענות על בעיית ריבוי הדימויים המוכנים היא למחזרם בהקשרים אחרים, לשנות את משמעותם ולהרכיב נרטיבים חדשים. כלומר, כעת מוצג בציור לא סיפור אחד (הסיפור המקורי) אלא ריבוי אפשרויות סיפוריות בכל ציור. ריבוי האפשרויות נוכח גם בחיבור בין הציורים ומאפשר בנייה של נרטיבים חדשים; כמו עם קלפי הטארוט בספרו של קאלוינו, ניתן לחבר את הציורים בכל פעם ברצף שונה וכך לקבל משמעות חדשה וליצור סיפור אחר. ציור מסוים יכול להיות הסוף של סיפור אחד וגם ההתחלה של סיפור אחר.
כך לטר יוצרת "מכונה לייצור נרטיבים" הפועלת בשני צירים: כל ציור בפני עצמו הוא "יחידת ריבוי נרטיבים" שבה מוחלפת הדרמה העלילתית המקורית בדרמה ציורית ששוללת נרטיב אחד; וכל "יחידת ריבוי נרטיבים" כזו יכולה להתחבר ליחידות האחרות (הציורים האחרים) ברצפים שונים ליצירת עוד ריבוי מוכפל של נרטיבים. העובדה כי אין סיפור אחד או "אמת אחת" מייצרת גם נחמה וגם תחושת כאוס. אפשר להגדיר את מרכיבי הציור אבל לא את התחושה הנוצרת כאשר אנו ניצבים מולם. וכך, כשיש ריבוי ואין משמעות אחת, נשארים רק עם החוויה הקיומית של הרגע. חוויה שבה ההתענגות המרכזית היא על עצם פעולת הציור.