Cotton Bed | מצע כותנה
Eti Namir | אתי נמיר
Curators: Keren Zaltz | אוצרת: קרן זלץ
תערוכת היחידה הראשונה של אתי נמיר עוסקת בזהות, בית, גוף וזיכרון. התצלומים מתמקדים במרחב הביתי של האמנית, לתוכו היא מכניסה את עולם הטבע והחי באמצעות אובייקטים בעלי משמעות אישית וסמלית. לצדם מוצגים דיוקנאות עצמיים בהם היא משלבת חומרים ששמרה מבית אמא, דוגמת תחרה ומפות בד. החיבור בין הטבע הדומם והדיוקן מציף שאלות על שייכות ונשיות, ונוגע בגבול העדין בין הארעי לנצחי. האובייקטים מופיעים כאיקונות של קדושת היומיום, דרכם נמיר נעה במחוזות הזמן ומחברת בין עבר נמוג והווה חמקמק. בתוך עולם שבו לכל אדם וחפץ יש ייעוד ותפקיד המוגדר מראש, היצירה מאפשרת חופש לגילוי מסיר עכבות ותכתיבים.
הטבע הדומם בתצלומיה של נמיר מתפקד כעוגיית המדלן בספרו של מרסל פרוסט, מציף זכרונות-ילדות ומפגיש עם ארעיות החיים, אך בה בעת גם מעורר עונג ״כדרך שפועלת האהבה, מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף.״
דמותה של נמיר מופיעה כרוח רפאים, לבנה וחבויה תחת תחרה שמכסה את דמותה, מצויה בחיפוש גדוש געגועים. בתצלום אחר, שערה מסתיר את פניה ואינו חושף את מבטה. כאשר אנו פוגשים את העיניים, אחת מהן מצולקת ותפורה, הכאב נוכח והעדות לכך מתגלה לפנינו. נמיר מפנה את מבטה לחפצים הזכורים לה מסביבת חייה: מסגרות מוזהבות לתוכן הכניסה נתחי בשר, קופסת תכשיטים מעוטרת ושרשרת מסבחה, צלחת דגים ובתוכה עיניים רבות פקוחות לרווחה. הזמן מופיע בכל דימוי, דרך ריקבון הפירות, השלד העירום והכנפיים הקפואות של הציפור. הוא אוחז בקצוות הזיכרון ושומט את מה שלא הצליח לשרוד.
המדיום באמצעותו נמיר פועלת הוא הצילום האנלוגי, האיטי והבלתי-צפוי. היא מכינה את התמיסות בעצמה, בודקת חומרים שונים כמצע להדפסה ומפעילה את הקסם העל-זמני של הצילום בתוך חדר החושך. התהליך דורש המתנה וסבלנות, והתוצאה בכל פעם היא אחרת וחד-פעמית. התצלומים הם בני חלוף, משתנים בכל רגע שעובר, מנכיחים את טביעת היד האנושית. צילומיה של נמיר אוחזים במה שאינו נגלה לעין - רעשים, טעמים וריחות. ניתן כמעט לחוש במגע הכותנה של הבד, של נייר הצילום, שעוטף את השברירי בחום והגנה.