Frida | פרידה
Liron Breier - Danziger | לירון ברייר - דנציגר
Curator: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
רבות נאמר ונכתב אודות היחסים בין פעולת הצילום לתהליכים של זיכרון והיזכרות. למעשה – צילום וזיכרון הפכו במובנים רבים למושגים טאוטולוגיים. האחד הוא האחר ולהיפך. ובכל זאת, מפעם לפעם – נוצר גוף עבודה שמחזיר ומצדיק את העיון ביחסים הללו וכזו היא התערוכה פרידה.
לירון ברייר דנציגר בחרה ללוות את שנותיה האחרונות של סבתה באמצעות מבטה ובעזרת מצלמה. פרידה היא אישה מרשימה, בעלת נוכחות כובשת, סגנון מוקפד, מצטיינת בהליכות ונימוסין מחד והומור ושנינות מאידך. ברייר דנציגר מצלמת אותה במהלך מספר שנים המקבילות להידרדרותה המנטלית והפיזית.
בתערוכה מוצגים דיוקנאות, צילומי טבע דומם, סדרה טיפולוגית אחת, מספר טקסטים קצרצרים, עבודת וידאו ושלושה מונטאז׳ים. ברייר דנציגר בונה מערך תחבירי, מבוסס צילום שמנכיח את דמותה המורכבת של סבתה האהובה, אך יותר מכך – היא מנכיחה את מערכת היחסים המיוחדת והאינטימית בין שתי נשים, שעל אף מרחק הגיל מייצרות קירבה הדדית, אמון בלתי מסויג והסכמה לא מדוברת לברית התיעוד הזו, שמרגעיה הראשונים לא מותירה מקום לספק. זוהי פעולת פרידה מתמשכת, מפויסת אך כואבת, מלאת אהבה אך טעונה בתודעת מוות. זהו אם תרצו מסע של פרידה, בזמן אמת. תרגול של היעדר בעודו נוכח.
בכל פעם שלירון מגיעה לבקר את פרידה – זו מחכה לה על ספסל הממוקם בתחום הדיור המוגן בו היא מתגוררת. ברייר-דנציגר מציגה כאן סדרת צילומים עקבית, טיפולוגית בגישתה ובה נראית דמותה של פרידה על פני ציר זמן ארוך. חדי העין יבחינו בהשתנות של גופה, בשינויי תנוחות הגוף והבעות הפנים. זהו ממנטו מורי עוצמתי, ללא פירות או נרות. זהו הטבע הדומם של הגוף, של השמש, של הזמן הקצוב. זוהי עבודה אודות המתנה והשתנות. ברייר דנציגר מזכירה מחשבה בודהיסטית בהקשר הזה. את קבלת השינוי ואת הסבל הכרוך באי קבלתו.
בצילומים אחרים בתערוכה מצטיירת דמותה המטופחת והאלגנטית של פרידה, לצד אובייקטים המרחיבים את המבט על הבית, הסגנון, ממד הזמן ונוכחותו של הגוף.
שלושה צילומים מטופלים מפגישים שני צירי זמן שונים: צילומים שצילם הסבא, מוקצים מתוך האלבום - מותכים אל תוך צילומים שצילמה ברייר דנציגר, שנים מאוחר יותר. הצילום – שאין כמותו מדקדק בלכידת הזמן ובקיבועו – מתגמש כאן ומאפשר מתיחה של הזמן ומשחק בו. טשטוש מרחבי הזמן נוגע גם בזיכרונה הנפרם בהדרגה של פרידה, קיום מבולבל, שאינו מבחין בין עבר והווה. באחד הדימויים נראה סבא מבעד למראה. מצלם את סבתא פרידה. גם ברייר דנציגר מופיעה שם. כפל המבטים, השינוי המגדרי וחילופי הזמנים מייצרים מציאות מרובדת.
לצד הדימויים בתערוכה מבליחים משפטים קצרים, אמירות של פרידה במילותיה המדויקות. למילים יש יכולת לייצר דימוי כפי שדימוי, בעל כורחו - מייצר משמעות מילולית. זוהי הנכחה נוספת של דמותה המרתקת והחשופה והדהוד של קולה של פרידה, עם שמץ המבטא ה״יקי״,הנשמע בסדרת עבודות הוידאו שמתעדות שיחות שגרתיות בין האמנית לסבתה, על פני ציר זמן. שיחות החולין, שאלותיה של לירון ותשובותיה הקצרות של סבתה – חושפות בטן רכה, כנה מאד.
מעטים מאד הם דימויי הזקנה באמנות העכשווית. זהו ייצוג דחוק ומודחק, לא אטרקטיבי וכמעט מוקצה מחמת מיאוס. לעתים מופיעה הזקנה דווקא בהופעתה הרומנטית, הקלישאתית. ברייר דנציגר עושה שוב את שעשתה בעבודתה חוסר עניין לציבור – היא מביאה אל מרכז תשומת הלב את השולי לכאורה, את מה שאין לנו עניין בו ומהווה עבור רבים מאיתנו טאבו מוחלט.
יאיר ברק, מאי 2022