About Writing | בנוגע לכתיבה
Group Exhibition | תערוכה קבוצתית
Curator: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
בהשתתפות: יונתן אולמן, ברכה גיא, גרי גולדשטיין, יוסי ברגר, פנינה רייכמן, אודליה אלחנני, לוסי אלקיויטי, אלי דינר, דפנה שרתיאל, ג׳ניפר בלוך
התערוכה מבקשת להעמיד כעוגן מרכזי את פעולת הכתיבה. את השפה שהיא גם דימוי, את המילה על משמעויותיה החזותיות והצליליות. זוהי תערוכה שיש לה מצלול ומקצב. היא נקראת ונראית. הצופה נע בה ומניע את שפתיו חרש.
עבודות טקסט הן תוצר מובהק של החשיבה הפוסט-מודרנית באמנות. הן מייצגות רגע של תמורה במעבר מייצור לייצוג, ממקור -לשעתוק. העבודות המוצגות כאן מדגישות את מלאכת הכתיבה כפעולה אקטיבית, יצרנית. כמנגנון של ייצור משמעויות וצלילים. פונטיקה וסמיוטיקה. כתב-יד כחתימה, כסימן היכר. העתקה כמחווה, קריאות ובהירות, אל מול שיבוש ופירוק.
פנינה רייכמן, שהטקסט הוא מוטיב מובהק בעבודותיה לאורך השנים מציגה שתי הצבות: קיר ועליו כרטיסיות עליהן טקסטים קצרים הנפתחים ב-You וב- Don’t. קבוצה אחת מזמינה והשנייה הודפת. האחת מתארת את האחר הכללי והשנייה מבקשת לשלול, להזהיר מפני. בעבודה אחרת, שנמשכת כמעט שלושה עשורים ועודה מתהווה – אסופה של קרשי בניין זנוחים, בחלקם פצועים, פגועים. עליהם מטביעה רייכמן משפטים שונים, לכאורה אקראיים, אך בעת קריאתם נחשף המקשר ביניהם: שפה וגוף, חזות וריקנות.
יונתן אולמן בשתי עבודות אחיות. אותיות גבס על לוחות פורמייקה. די ו נו. קריאות ביטול, מהדהדות האחת את השנייה ושתיהן – את המיאוס ממועקות הזמן הזה. שתי עבודות מוקדמות של יוסי ברגר (1995) הן Trompe-l’oeil (אחיזת עיניים) המדמה שני עמודי ספר מצהיב וכיתוב בתחתית העמוד. מדובר בציורי שמן המתחקים אחר ה״מקור״. ברגר אומר על הסדרה הזו: ״הייתי רוצה לראות את הכתיבה כאובייקט באוויר. משהו שונה מכתיבה בספר. כשמתבוננים בטקסט כתוב לא רואים את הכתיבה עצמה, רואים רק את המשמעות״.
לוסי אלקיויטי מעתיקה לאורך חודשים טקסט ספרותי דיסטופי (אניארה להארי מרטינסון) על גבי גליל נייר פשוט. את הטקסט המועתק הנכתב כדרכה של אלקיויטי, באופן כמעט ציורי - היא מלווה באיורים פואטיים, מעין פרשנויות חזותיות שלה למרחב הטקסטואלי. הכתיבה שלה הופכת למגילה הפרושה מתקרה ועד רצפה ואינה חשופה במלואה. שומרת את רובה – לעצמה.
כריכות הספרים של גרי גולדשטיין צוירו בחודשי הקורונה. הפורמט הקטן דוחס לתוכו כתיבה אינטנסיבית, זרימה של שטף לא מודע ובתוכה שזורים דימויים שהם מעין אייקונים – עין דומעת, מיכל ריק, סוג של גולגולת. יחסים של פנים וחוץ וייצוגים של ריק והעדר מייצרים תחביר סימבולי, אניגמטי במידה רבה ומערכת דיאלקטית של שפה ודימוי. הציור של גולדשטיין, שנעשה כמעט תמיד על פני שטח לא תמימים, לא ראשוניים – מותירים את העבודה במעמד של שכבה נוספת, קריאה חדשה -של מה שכבר ידוע ונכתב (déjà-lu)
אודליה אלחנני סורגת את האמרה המצמיתה ״הכתובת על הקיר״. היגד מתריע מפני אסון, מבשר רע. הטקסט הטעון, הפוליטי – מוגש כממתק סכריני ורוד, מפתה ובוהק. כפל המשמעות משחקי נוצר ברגע בו המשפט החבוט – מופיע על הקיר, לא רק כמטאפורה אלא גם כאובייקט פיסי.
שני רישומי עט של ג׳ניפר בלוך, חדים וישירים. באחת נכתב Doom, בשני Not Now. שני הטקסטים מתריסים, מאיימים, כתובים בפונט גותי, או אנגלי קדום.
ברכה גיא מייצרת טקסט מעגלי ללא נקודת התחלה או סיום. נחש שאוכל את זנבו ומורכב מהמילים אבא ואמא. המילים אינן מופרדות ועושות שימוש ב א׳ משותפת. גיא מתיכה את המילים העשויות חוט תפירה עדין, מלופף סביב סיכות הנעוצות אל תוך הקיר . העבודה של דפנה שרתיאל אינה מתמסרת בקלות. הקריאה בה מאתגרת. משפטים והיגדים לקוחים מתוך התקשורת. קלישאות פרסום, מושגים חבוטים. אלו נדחסים אל תוך תצורות מהודקות, אנכיות, כמעט בלתי קריאות, כתב חידה חזותי התלוי בעדינות במרחק מה מן הקיר ומייצר מערכת הצללות נפלאה. עבודת תחריט של אלי דינר משעתקת את כתובית הסיום של אולפני Paramount. הביטוי השגור, הפרוזאי, המציין את סיום הסרט ( The end) - מקבל משנה תוקף ומתעטף במצלול פואטי, כשהוא מודפס ומוטבע אל תוך הנייר.