​

8 קירות אמן

אוצרות: דליה דנון & ניר הרמט

 

אודליה אלחנני >

 

במקבץ העבודות של אודליה אלחנני  ״מאחורי הקפלים״, האמנית  ממשיכה את טיפולה בזכרונות וסודות ניסתרים, כאלו שאינם גלויים לעין. האם צילומי רנטגן החושפים את פנים גופו של האדם, יכולים  לחשוף גם את צפונות נפשו ? 

 

אורנית שיראזי >

"היצירה היא סיפור: תווים, אותיות, ומילים מהדהדות במוחי ללא הפסק, אני מגלה סימני דרך בין שמים לארץ בין מדבר למים חוצה גבולות, מרגיעות ורועשות בו זמנית, בדרך בין יש לאין בעולם, בניסיון להביא לעצמי טיפת חסד של שקט ע"י היצירות.

היצירה בעבורי היא דרך חיים, אותה אני מטמיעה ביצירות חדשות המהוות עבורי נגיעות לקיומי כאן ועכשיו. ביצירותיי הנוצרות בחיבור האלמנטים השונים, אני מוצאת בנשמתי ניצוץ וכמיהה מתמדת לשלווה פנימית, שאולי יגרו את הצופה לתהייה, דיאלוג ולתובנה משל עצמו עם היצירה.

 

איה סריג < 

צל צהוב מעביר את הסערה בבטן האדמה. כמו ברבות מעבודותיה, קיים  מקצב חוזר  הבא לידי ביטוי בקו וצבע המבקש להעביר את תחושותיה הפנימיות.

 

אלי דינר >

 

המתה, המתחה, הימתחות, המתנה, המתקה 

(הגדרות מילוניות מתוך מילון אבן שושן - ראו דף בנפרד על קיר הגלריה)

 

אסנבי > 

דיון בזיכרון; "ההיסטוריה הופכת לבזבוז זמן בחברה המסוחררת שלנו"

עבודתו של אסנבי מצטטת אירועים היסטורים קרובים ורחוקים והופכת אותם לאירוע שכמו התקיים והוכחש בו זמנית. זוהי מערכת סימנים עמומים המעוררים את הזיכרון ומבקשים לעצב ולשמר אותו באופן מופשט. 

 

גילית לוין רונן < 

עבודותיה של גילית עוסקות בישן וחדש, בפנים וחוץ. הדימוי הקיים, הממשי, הלובש ופושט צורה. אולי משתנה, אולי נעלם. מדו ממד לתלת ממד, מחפץ דומם לצלו המשתנה לאורך שעות היום.

מעגל הקיום האינסופי ביקום, בטבע, בכל פרט בנו וסביבנו. תהליך של בניה וכליה, של פריחה ונבילה. לרגע העץ מכוסה עלים ופרחים ולאחריו הוא חשוף ויבש. לרגע הכל ישנו ונוכח ורגע אחרי נשאר הזיכרון, הצל, שגם הוא מתמוסס ונעלם.

 

ג׳וזיאן ונונו < 

 

סדרת הסירות המוצגת בתערוכה משקפת ומגדירה את הריק כשטח מימי אינסופי.

 

הרישומים הלבנים של דימוי הפנים והשפתיים האדומות מהווים חלק מסדרת עבודות רחבה יותר, שעוסקת בזכרונות ילדותה של האמנית בצרפת. הדימוי נלקח מתמונת מחזור של בית ספרית: הפנים הריקות, הן פנים אנונימיות שקיימות רק בצילום. פנים מורכבות ממספר רב של הבעות, אך הפורטרט מצמצם את הפנים להבעה אחת בלבד - והופך אותן למעין מסיכה.

 

כרמלה אלדר >

העבודה הינה חלק מתהליך שהחל בחיפוש אחר הסדר הפנימי של מראות מהטבע והפשטתם לכדי צורות גיאומטריות סדורות ומחושבות. המשכו של המחקר בפירוק ושחרור הקו בזיקה לאותו סדר פנימי שנמצא בבסיס היצירה.

תהליך זה מבטא, לדבריה של האמנית "את גלגל החיים כפי שהוא בא לידי ביטוי בטבע ובקורלציה גם למתרחש בנפש האדם."

 

סוזי שומוביץ׳ >

 

ההשראה לסדרת העבודות היתה מכתבים שקיבלה ואספה האמנית במשך שנה שלמה ממשפחתה בארגנטינה, בעת מגוריה הרחק, בירושלים, ואוסף צילומי עננים שצילמה בנקודת זמן אחרת, בהפרש של כ-20 שנה: "המכתבים היו כתובים על נייר דק וקל משקל ואני שמרתי אותם שנים רבות מקופלים כאוריגמי בתוך מחברת. הם היו עבורי קודש הקודשים. רציתי לגעת בזיכרונות הכתובים בתקווה שברגע שאחפור עמוק במכתבים, במילה, או בתמונה, אצליח לגעת במשהו לא מפוענח החבוי שם וגם אצליח לחבר את הזמן שחלף. הרי הכל לכאורה נראה ברור וגלוי לעין, אולם מבט מעמיק וחקרני יותר, חושף שהמילים השחורות האלה, מציף ומטביע את המתבונן."

פעולת החיתןך  והחפירה בנייר, היו מעין ניסיון להטליא מחדש את הרגשות, את הזיכרונות, כמו בצילום של שני הילדים הקטנים, אחי ואני, הבלתי מושגים, לנצח חבויים במעמקי הדף, ואולי רק חוטי המילים מובילים אליהם.

ואולי חשבתי שאם אחפור עמוק, עקבות הזיכרונות  יעלמו, או שאולי לחלופין, יהפכו טובים יותר?בעבודתי זו, ניסיתי עד כמה שניתן להימנע ממחשבות ולתת  לידיים לגעת ולהרגיש. ניסיתי להגיב אינסטינקטיבית מתוך הלב.

כמו כן, דמותה של כביריה [מתוך הסרט של פליני " לילות כביריה "] שזורה בעבודות ומייצגת מבט הרואה ומתבונן, כמקור תקווה.

 

רות אורנבך >

"אני נוסעת ברכבות ברחבי אירופה מסע מדומיין. האם אני מנסה לשחזר את מסע ההגירה שלי מברה"מ וגם את המסע של בני משפחתי למחנות ההשמדה? במסע הזה הטופוגרפיה משתנה וכך גם אזורי האקלים ואזורי הזמן. ובזווית העין חולפים נופים שאין בהם זכר לנוכחותו של אדם, אלא רק ליערות, נהרות, הרים מושלגים, צמחייה, נופי מדבר צחיחים, ים ונוף אורבני מרומז. ובתווך בין השמיים לאדמה פס בהיר ומטושטש של זריחה או אולי של שקיעה, לשם הכל נגוז ולשם הכל מתנקז, שם אני מנסה ללכוד זמן וזיכרון ובאותו התווך תמיד ימצא לבדו בנוף מושלג - בית קטן.

כל העבודות בתערוכה הן בגודל של כרטיסי ביקור . כל ציור כזה הוא כפתקית אשר נועדה להזכיר. עם כל ציור אני מתקדמת כברת דרך, עוצרת, ממתינה להזכרות, פעולה שהיא מאבק סיזיפי  וכאשר אני מצליחה ללכוד את הרגע אני ממשיכה לתחנה הבאה – לציור הבא. אך למסע הזה עבורי לעולם לא יהיה סוף, אני תמיד עושה פניית פרסה וחוזר חלילה."

העבודות המוצגות בתערוכה הן מתוך סידרת עבודות בשם  "הכי רחוק" המכילה יותר ממאתיים עבודות שנעשו בשנתיים אחרונות. כולן בצבעי שמן על גבי נייר מוצמדות לדיקט 5*9 סמ' כל עבודה, כגודל של כרטיסי ביקור.

 

רתם רשף, הביטאט >

 

בסדרת ציורי ה"הטבעות" (Imprints) של רתם רשף, העושר הצבעוני הרווי של סדרות העבר הומר ב״ציורי רפאים״, הנושאים חותם של דבר מה שהיה קיים ונעלם. רשף יוצרת את הציורים בסדרה הזו באמצעות הנחה של חומרים שונים בהם יריעות פלסטיק, צמחיה ופיסות עץ על שכבת הצבע המדולל שעל פני הקנבס והסרתם בתום הייבוש. בכך היא מוציאה את החומרים האלה מהקשרם הטבעי ומעניקה להם חיי נצח שמוטבעים על גבי הקנווס, כמו פרחים מיובשים או טביעת כף יד בבטון רטוב.

סדרת הציורים החדשה ״הביטאט״ (Habitat, בית גידול), מהווה נדבך נוסף בהתפתחות הציורית של רשף, כאשר לציור המופשט ולסצנות האפיות שהיא יוצרת באמצעות הטבעת הצמחיה וחומרי היום יום, נוספו דמויות המרחפות בחלל הציורי. כל קנווס מציג עולם סגור שהוא מעין קפסולה של דמות הצומחת מתוך טבע מוגן, נאיבי אולי, המבודד משאון המולת הקיום מסביבו. 

בציורים מסדרה זו המוצגים כעת בקיר האמנית, דמויות רפאים ספק שומרות על הגן ומרחפות בו ומעליו, ספק התפוגגו ממנו. הן נעשו תוך הטבעת בגדיה של האמנית על פני מצע הבד, תוך הרעפת צמחיה מקומית סביבם. לאחר החתמת האובייקטים השונים בצבע המדולל, הסירה אותם רשף מעל מצע הציור, והותירה צללית המהדהדת את דמותה שלה אך גם ״כל דמות נשית״ ואף ״כל דמות״ המציעה נוכחות גופנית אנונימית אך גם אינטימית. הציורים העשויים להתפרש גם כדיוקן עצמי של האמנית עצמה, אולי לראשונה בעבודתה באופן פיגורטיבי וישיר, מתייחסים גם אל ישות נשית אישית וגנרית בתוך העולם, ומציעים יציאה מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה ומעידים על האופן בו בת דמותה של רשף כאישה ונשים ככלל מיוצגות בעולם, אך גם על היותה של דמות זו יחידה אורגנית אחת מול ועם העולם שסביבה. 

 

שחר סריג >

שחר סריג הוא אמן, סופר ועורך, ובוגר תואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. סריג מהלך בשדות העיפרון, הצבע והמילה כחוקר המבקש לשמר בזיכרונו תופעות סביבתיות המזינות את דמיונו ומאפשרות לו להתקיים בו-זמנית בעולמות של כאן ועכשיו וברקיעים של שם ואולי.

(מאת: צופיה דקל כספי)