אֲתַר
לוסי אלקויטי | אתי גדיש דה-לנגה | דליה זרחיה
נגה יודקוביק - עציוני | נטע ליבר שפר | ריקי סטולר
הדר צרפתי | עמליה רובין | חיה שפס - אבטליון
אוצר: יאיר ברק
התערוכה הקבוצתית המתפרשת על שני חללי הגלריה הגדולים, מניחה שקיר הגלריה הוא אתר התרחשות. בניגוד לתערוכות קבוצתיות מסורתיות - העבודות בתערוכה לא נוצרו בסטודיו והובאו אל חלל התצוגה לצורך הצגתן בתערוכה, אלא נהגו לתוך חלל התצוגה והותאמו לכל אחד מקירות הגלריה כפעולת In Situ. למעשה, אתר היא זירת פעולה. במהלך הימים שקדמו לפתיחת התערוכה פעלו האמניות בחלל והפכו את הגלריה לסטודיו לזמן קצוב.
נגה יודקוביק עציוני מציגה הצבה פיסולית שיחידותיה הבסיסיות מזכירות מבנה כוורת, צורה חסכונית שנפתחת ונסגרת, מגינה בהפרדות בקירות, דלתות ועוד. זהו מבנה שמפריד ושומר ומגן. העבודה משלבת חלקי פורמייקה וגומי המאפשרים לה מתיחה וכיווץ. יודקוביק מתארת זכרון ילדות מהקיבוץ בו גדלה: שנת צהרים במהלכה הונחו לשכב עם הפנים אל הקיר. בעבודה מתארת יודקוביק זוגות עיניים, מופשטות ונסתרות. היא קוראת לה "עיניים לקיר".
הדר צרפתי, מציגה עבודה שמיקומה המפתיע בחלל הגלריה גורם לה להיות כמעט נעדרת. למעשה, בניגוד לעבודות האחרות התערוכה – היא אינה מוצבת על אחד הקירות כי אם על קורה גבוהה, צלע של תקרה מונמכת. בהמשך לעבודותיה של צרפתי מהשנים האחרונות, מאז תערוכת הגמר שלה באקדמיה לאמנות ריטפלד בהולנד – מדובר העבודה מבוססת טקסט. את הטקסטיל האופייני לה היא מחליפה כעת בצביעה של רצועת תקרה. על מול הרכות והגופניות של עבודות הטקסטיל שלה – נוצרת כאן עבודה נוקשה יותר. מאחורי העבודה – קיר רחב ממדים, לבן ודומם. ריקנותו, מבחינתה של צרפתי – היא חלק מההצבה. הטקסט המהדהד מתוך קורת התקרה אניגמטי. רצף הנחיות שמופנה ככל הנראה פנימה, אל הסובייקט הכותב. צרפתי כותבת: ״כאשר מתקדמים אל עבר האל-חזור, כמעט ומגיעים, עוד ניתן לפנות לאחור. לאבד את שנעשה ולבחור מתוך ידיעה שיש לפעול מחדש״.
העבודה של ריקי סטולר נמצאת בתווך שבין רישום לפיסול. בין דו מימד לתלת מימד. היא נשענת על הצבה דומה שיצרה בתערוכת סיום התואר השני שלה באקדמיה המלכותית לאמנות בהאג. הרישום מתמקד בידיים ואלו מייצרות מערכת מחוות אנושיות -טקסיות. העבודה עוסקת בצורך להיות חלק ממעשה משותף, להשתייך, לבנות אמון ותלות בקהילה, באידיאל המשותף. סטולר מבקשת לשאול- מה מחזיק אותנו יחד ומה היחיד יזכור לאחר ההתפרקות של הקולקטיב.
עמליה רובין מציגה מעין קולאז׳ קיר. יחידות שצוירו במקור על בד, הופקעו ממנו והוצאו מהקשרן המקורי. כאילו יצאו לחופשי מתוך מסגרת היצירה. יצורים היברידיים, ציפוריים-אנושיים, בעלי חזות מיתולוגית - מבנים מערכת יחסים שיש בה היררכיה ברורה ואיכות אלגורית.
האובייקט העצום שתלתה לוסי אלקויטי על הקיר נראה במבט ראשוני כמו שרשרת בקנה מידה שגוי – כזו שיכול היה לענוד ענק. הוא מתפקד כסוג של Trophy כתזכורות להישג, לניצחון, למאמץ שאיננו מובן מאליו. הוא קמע
מגן, שבטי, אולי פולחני. כל פרט נאסף בעבודה קשה, בחוויה של התמודדות, אולי אפילו של קרב. כמו שיניים של חיה שניצודה.
העבודה של חיה שפס - אבטליון היא מיצב צילומי המבוסס על דימוי המודפס על נייר ארכיוני באורך 7 מטרים, מונח על קיר כנף בגלריה ומשתלשל משני צדדיו .הקיר מהווה מחיצה בין שני חללים בגלריה, אך יחד עם זאת מאפשר את מעבר האור בין השניים .הדימוי המשתלשל משני צידי הקיר, מסמן אפשרות של מעבר , של תנועה, של המשכיות . גלישת הנייר מזכירה שובל של מטאורים או כוכבים נופלים, ובכך מעצימה את תחושת התנועה.
שבר של דליה זרחיה, היא עבודה פיסולית מבוססת חלל העשויה מחומר קל המשמש בדרך כלל לעבודות יצירה של ילדים ומבוססת על דימוי כפות צבר, מושא למלחמת זהות מקומית בתוך שדה האמנות ומחוצה לו. זרחיה מתארת שינוי מהותי בעקבות ה7 באוקטובר ״הצבר שלי הפך לבן. צמח שבור, רופס, חסר חוט שידרה ואיננו עוד גדר איתנה המסמלת
הפרדה בין מקומות טריטוריאליים . כוח ההישרדות של הצבר הופך סימלי בימים אלו ממש.
נטע ליבר - שפר מרבה בשנים האחרונות ליצור מיצבי רישום בקנה מידה גדול. ברובם מבוססי נייר שנרשם בסטודיו והושלם בחלל התצוגה. כאן, ליבר - שפר נכנסת אל החלל ״ללא עבודה״. זו נוצרת ישירות על קיר הגלריה. היא כותבת: ״בשעה שקירות, חומות, מעצורים, הגבלות, חסימות והפרדות הפכו חלק בלתי נפרד מחיי היום יום, מהשפה ומהחשיבה העבודה מציעה שינוי הטמון באופן ההתבוננות. אלו יכולים להפוך, בשינוי נקודת זווית או אופן הסתכלות לדרך מרוצפת״.
אתי גדיש דה-לנגה מציגה את הביטאט, פסל קיר, עשוי מרצועות פורניר דקות, המזוהות מאד עם עבודתה בשנים האחרונות. הרצועות יוצרות רקמה דקה בעלת שקעים וטקסטורות שונות. העבודה מאופיינת בחספוס, שיוצר תחושה של גוף חי או נוף פראי. במבט מרחוק- העבודה נראית כמו אריג מופשט, אך ככל שמתקרבים מגלים את החומריות והמבניות שלה. מעיין כוורת המרמזת על מבנים חברתיים ומאפשרת הרחבה של הקריאה החומרית של העבודה אל עבר קריאה סוציולוגית.