To live & to Exist | החי והקיים
Group Exhibition | תערוכה קבוצתית
Curator: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
אמנים.יות: תרצה אולמן, אלחנדרה אוקרט, גסטון צבי איצקוביץ׳, לוסי אלקויטי, הילה ליזר בג׳ה, דנה דרויש, ג׳וזיאו ונונו, דליה זרחיה, יובל חי, תמר לדרברג, גילית רונן לוין, אירית סיידוף, טובה פסח, יאיר פרץ, טסי כהן פפר, לילי כהן פרח-יה, נורית גור לביא, רויטל רטיג, עירית תמרי
התערוכה ״החי והקיים״ מבקשת להתבונן בבעלי חיים ובחיות מחמד בפרט. זוהי תערוכה רבת משתתפים, מלנכולית אך פואטית, המעמידה במרכז את המבט האנושי, החומל אל עבר החי והמת. החמלה האנושית והעמדה האדנותית עומדות זו לצד זו, לעתים משלימות, במקרים אחרים מתנגשות.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה שירת הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס בצבא הצרפתי. בראשית 1940 הוא נפל בשבי הגרמנים והועבר למחנה שבויים. זהותו כחייל צרפתי הצילה את חייו. בספר זיכרונותיו (חירות קשה) מספר לוינס על כלב ושמו בובי:
"היינו כשבעים איש אסירי מלחמה יהודים ב"קומנדו" של עובדי יערות, בגרמניה הנאצית. מדי הצבא הצרפתי עדיין גוננו עלינו מפני האלימות ההיטלריסטית. אך שאר בני האדם, הקרויים חופשיים, שחלפו על פנינו או שנתנו לנו עבודה או פקודות או אפילו העניקו חיוך - והילדים והנשים שעברו בסביבה והיו נושאים מדי פעם עיניהם אלינו - פשטו אותנו מעורנו האנושי. לא היינו אלא ספק בני אדם, חבורת קופים. הכוח והאומללות של נרדפים, כאיזו רטינה פנימית עלובה, הזכירו לנו פה ושם את מהותנו התבונית. אך לא היינו עוד חלק מן העולם. התרוצצויותינו, סבלותינו וצחוקינו, מחלותינו והתבדרויותינו, עמל כפנו ומכאובי עינינו - כל זה התרחש כמו בסוגריים.
והנה, לקראת אמצע תקופת השבי הארוכה - למשך שבועות ספורים ובטרם יגרשוהו הזקיפים - נכנס כלב משוטט לחיינו. הוא בא יום אחד להצטרף אל הערב-רב בעת ששב מעבודתו תחת שמירה מעולה. הוא שרד איכשהו באיזו פינה לא מבויתת בסביבות המחנה. אנחנו קראנו לו בובי - שם אקזוטי, כראוי לכלב יקר לך. הוא היה מופיע
בהתכנסויות הבוקר שלנו וממתין לשובנו, מקפץ ונובח משמחה. לגביו - וזה היה ברור לגמרי - היינו בני אדם".
אני מכיר סביבי אנשים רבים שחולקים את חייהם עם בעלי חיים. לרוב אלו כלבים וחתולים אך ישנם גם יוצאי דופן, בפרט בשנים האחרונות. כאלו המגדלים בביתם ארנבים, ציפורים ומיני זוחלים. אנשי החיות אינם ממוגדרים. הם חוצי מגזרים, עמדות והשקפות. מדוע בוחרים רבים כל כך לטפל בבעלי חיים? לצרוך תכנים המכילים דימויי חיות, להשקיע ממרצם וממונם על מנת להיטיב עמם?
ג׳ון ברג׳ר, המסאי האנגלי, במאמרו המכונן ״מדוע להתבונן בבעלי החיים״ סוקר את מערכת היחסים המסועפת והארוכה בין בני האנוש לבעלי החיים. הוא מתייחס למעמדן הסימבולי, להיותן בסיס לקיום אנושי (צייד) ויעד לביות למטרות עבודה. אך בלבו הפועם של המאמר, עוסק ברג׳ר ביחסי המבט ההדדיים. הוא כותב כי חיה ״בוחנת אדם מבעד לתהום של אי מובנות״ – זאת הוא מייחס להיעדר השפה. היעדרה הדדי. החיה חסרה את שפת בני האדם ולהיפך. ובכל זאת – אנחנו מתקשרים עם בעלי החיים והם איתנו. כך לפחות אנחנו מספרים לעצמנו. התערוכה ״החי והקיים״ מתבססת על אותו מבט דו כיווני שבמרכזו אותה תהום. ברגעים מסוימים נבנה גשר של תקשורת וברגעים אחרים הקשר נותר פעור.
חיות מחמד עברו תהליך ארוך שנים של ביות והתלות שלהן בבעליהן האנושי –מוחלטת. חשבו למשל – כמה קשה לנו המפגש עם כלב משוטט. הרי לתפיסתנו, כלב זקוק לבית. חתול משוטט עונד קולר ידאיג גם כן. חתול רחוב משוטט – לא ידאיג אותנו כלל ואילו תן משוטט – הוא דבר מובן מאליו. יחסינו עם בעלי החיים אינם הדדיים. ככל
שנרצה לחשוב שכן – הרי שבני אנוש מאמצים כלבים וחתולים, צדים איילים, חוקרים זוחלים ובעלי כנף. תרשים הזרימה פשוט ומובן, חד כיווני בעליל. פילים אינם מאלפים בני אדם, זברות אינן יוצאות למסעות ספארי אנושי וגורי כלבים אינם מצלמים סרטונים של תינוקות. האדנותיות המובנית ביחסינו עם חיות בעולם היא זו המאפשרת לנו
לתבוע את זכותנו עליה (לאכול מבשרה) וכן להצילה מסכנה ולעטוף אותה באהבה רבה. אלו שני הצדדים של אותה המטבע. כפי שברג׳ר כותב – בעל החווה אוהב את החזיר שלו – אך ימכור אותו למאכל.
חיות הן מושא אמנותי מזה מאות שנים. כלבי משפחות אצולה שכיחים מאד בציורי הרנסנס והבארוק כסמלי מעמד (ורונזה, ואן אייק). טלה כקורבן (דה-זורבראן) סוסים הם דימוי מובהק של גבריות וכוח. אך נדמה שכיום, כפי שניתן להבחין כאן, בתערוכה, דימויים של חיות אינם עוד סמל או אמצעי ייצוג. הן ביטוי ממשי ורגשי לחמלה, לאהבה,
לקשר. אלו אינן איקונות אלא חיות פרטיות, בעלות זהות, שם ומקום. העבודות בתערוכה אינן מוזנות מעולמות של פרא חייתי ולא של מחוזות טבע. הן עוסקות בבעלי החיים שבסביבתנו, כאלו השייכים להביטוס שלנו, בין אם בביתנו ממש או כפוחלץ על קיר המוזיאון.
יאיר ברק, מאי 2023