קולנוע אופקי, Take 1, 2015
חיים דעואל לוסקי
גלריה ״מקום לאמנות״, 20 ספטמבר - 20 באוקטובר, 2018
הקולנוע האופקי מבקש לערער על המבנה ההגמוני המקובל של הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו, מאז התקבעותו בעשור האחרון של המאה התשע עשרה ועד היום. בניסוח המחשבה על תנאי האפשרות לקיומו של ״קולנוע אופקי״, אני מבקש לעשות דקונסטרוקציה למכלול מרכיבי הקולנוע ההגמוני, ולפתוח את המחשבה ואת העשייה [שבאה בעקבותיו], לקראת תפיסות חדשות ואחרות של מבנה הקולנוע. הכוונה לפתוח פתח להחלצות מההגבלה המנטלית שהקולנוע ותעשיית הקולנוע ביצעו במין האנושי במאה העשרים, הגבלה המכתיבה עבורנו הן את הראיה והן את הבנת המציאות.
התערוכה בנויה סביב מצלמה אחת - ״מצלמת מובי״ (2015), דיספוזיטיב שהמבנה שלו זהה [בהקטנה של 1:100) למבנה של מוזיאון בת ים. זהו מכשיר, דיספוזיטיב, שנועד לייצר לוחות עדות חדשים שצמחו מתוך המחקר שעשיתי בשאלות שנשאלו בראשית ימיו של הקולנוע, אי שם החל מאמצע המאה ה-19 ועד לסופה, עת התקבע הדימוי הקולנועי כמות שהוא מופיע במתכונתו הנוכחית. השאלות שנשאלו נגעו בבעיה: ״מה מספר הפריימים שיש לצלם בשנייה, על מנת שהתנועה תשוחזר בשעת ההקרנה, על מנת שזה יראה אמיתי?״. טירדה נוספת, גם אם פחות מודעת, עלתה משאלת היחס בין צילום לקולנוע: ״עד כמה הקולנוע הוא חלק מהצילום, ואמור להשתמש באותם אמצעי צילום (מצלמה, פילם, עדשות, חצובה וכו׳) ובאותן שיטות צילום ויחס לריאליה ולתיעוד כמו הצילום, שרק נולד (1837)?״. ואכן, ברוב האברים שלו, הקולנוע המסורתי ממשיך את הצילום תוך שכלול האמצעים ושינויים שנעשו בעיקר במכניזציה של גוף המצלמה המסורתי. בתערוכה אני מציג את התוצאות של השימוש במכשיר שמצלם במהירות שונה – 32 פריימים בכל שניה וב-360 מעלות, 32 תמונות שכל אחת מהן מייצגת נקודות מבט אחרת. כשמריצים את המכלול בתנועה (במכשיר שנקרא זואוטרופ), מתקבלת תנועה הנשענת על ראייה מרחבית ועל תפיסת זמן שונה רדיקלית מכל מה שאנחנו מכירים בקולנוע המסורתי.
מכלול הפריימים שלוח העדות החדש מעיד באמצעותם ניתנים לראיה כאן בתערוכה בבת אחת על הקיר. הצופה מוזמנת להוסיף את התנועה מעצמו תוך כדי התבוננות ואיסוף מכלול נקודות המבט. באמצעות כך אני יוצר מרחב מחשבה ביקורתי על האופן בו התקבע צילום הקולנוע, ביקורת קולנוע האנכי והחד–מוקדי, שצמח עם הקפיטליזם והקולוניאליזם והתקבע כמכשיר הראייה שבאמצעותו מתבוננים ומתעדים את העולם מבחוץ. הצילום האופקי מאפשר לייצר מסגרת חלופית שבה יחסי החוץ והפנים אינם מתייצבים ואיתם גם היחסים בין הצלם, המצולם והצופה. אם צילום הקולנוע האנכי היה מבוסס על המצלמה כקופסה שחורה שהעדשה הפעורה בחזיתה חוצה את העולם לשנים — זה שלפני המצלמה וזה שמאחוריה. בלחיצת כפתור הצלם מתכונן כמי שלוכד מתוך העולם תמונות של מושאים מובהקים ומזוהים, הרי שהקולנוע האופקי הוא הצעה לבחינה מחודשת של מרחב היחסים בו מתמקם לוח העדות, פתיחה של שאלות שנדמה כאילו נסתם עליהן הגולל עם התמסדות הקולנוע ההגמוני. מהי מצלמה? כיצד היא מצלמת? מי אוחז בה? באיזה קצב מצולם הסרט? מאיזו נקודת מבט נוצר הדימוי ומיהו הבעלים שלו, של הדימוי? מהו היחס בין המסרטה לבין העולם שאת רישומו היא אוספת לחיקה? מהו אור וכיצד הוא מתועד בקולנוע האנכי, והאם יש אפשרות לתעד אותו אחרת, אופקית ובריבוי? האם הוא ישנו שם, נתון לנו מן המוכן, מזומן שנכתוב באמצעותו ומהו המרחב שבו הוא מתקיים?
עם לוח עדות הקולנוע האופקי, נעלמת הפנטזיה של נקודת המבט היציבה של הצופה ממנה העולם מופיע כאוסף של מושאים מובהקים. הצופה מוזמנת להשקיע מאמץ רב בניסיון לכייל את ההתבוננות בתצלומים שהנראה בהם מטושטש, מוכפל, מועצם, שם דמות הצלם מופיעה יחד עם הסביבה הנחשפת עם המכשיר, כך שההפרדות והמרחקים שאינם נשמרים מקשים על השימוש בקטגוריות מוכרות מן המוכן. המכשיר-דיספוזיטיב אינו מסתיר את הטכנולוגיה ומותיר את המשתמש עם כפתור לחיצה אחד בלבד, פאסיבי להחריד, הוא אינו מארז שאופן פעולתו מוכר ליצרן ולמפעיל בלבד, אלא תוכנה פתוחה – במקביל לקוד הפתוח - שאפשר להציגו וללמדו, בקלות יחסית, על מנת שניתן יהיה להשיג תוצאות שמעולם אינן ידועות מראש. המוּפשטות המסוימת של הדימויים שנוצרים ב״מצלמה מובי״, נושאים עקבות של התנאים והסביבה בה נוצרו, ומזמינים התבוננות מחדש במבנה המפגש האמפירי עם העולם בלי להכפיף מראש את המפגש הזה להיגיון המשולש שמאפיין את תקופתנו ההופך את הדימוי למשאב, לקניין פרטי, ולאתר של שליטה ריבונית. אלו דימויים ה"נכשלים" בקביעות. "כישלונם" מאפשר תמונה "לא קריאה" המקשה על צמצום העולם למושאים מזוהים שאפשר לטעון לבעלות עליהם או לריבונות. משום כך בדיוק, אי–הקריאות שלהם מייצרת הזדמנות להנכיח יחס אחר בינינו לבין העולם שבו אנו מתקיימים, ולמנוע מאתנו לתפוס באופן אוטומטי את המפגש עם העולם המתקיים לעצמו כמו עסקה שנסגרה מראש, בתנאים מועדפים לאחד ונצלניים לאחר. הדימויים המיוצרים בלוחות העדות שלי מנכיחים מחדש את התנאים שבהם מתחולל אירוע לקיחת העדות כאירוע פתוח.