Wandering Dog | כלב חוצות
Baruch Rafiach ברוך רפיח
Curator: Yair Barak | אוצר: יאיר ברק
״כשהוא חולה נכנס בלק למאה שערים כשהוא מהלך בצדי דרכים ופיו פתוח ורירו יורד ואזניו סרוחות וזנבו מונח בין ירכותיו ועיניו תוססות דם והוא נובח ואין קולו נשמע״
כך מתאר ש.י. עגנון את הכלב בלק ב״תמול שלשום״. בלק הוא כלב משוטט, שעל עורו מוטבע בצבע הביטוי ״כלב משוגע״. הוא עבור עגנון ייצוגו של האחר, המודר, הנגוע.
ברוך רפיח מצלם כבר שנים את מה ש״איננו ראוי למבט״. אם מחמת השוליות ואם מחמת הזניחות – אלו מושאים שמעמדם מודחק ודחוק. אולי אף דחוי. רפיח פועל כצלם משוטט ועבודתו מטשטשת את החיץ המובהק שבין הצלם למצולם. שם התערוכה, כלב חוצות – מערער גם הוא על החלוקה המסורתית ועמדת הכוח המובנית. מיהו הכלב? האם אלו הכלבים הממשיים המופיעים בארבעה מהתצלומים שבתערוכה? או שמא אלו המצולמים האנושיים בצילומיו שנראים תלושים מבית, נעדרי שייכות, משוטטים? או אולי – לא פחות סביר לטעמי – הצלם עצמו, הפועל ככלב חוצות, משוטט ברחובות אנונימיים, תר אחר מבט חוזר – הולך לאיבוד מתוך בחירה, אוסף את שברי העולם הזה.
רפיח פועל בתוך שדה חרוש. הצילום שלו יושב ומבוסס בתוך מסורת צילומית ששיאה בשנות ה-60 של המאה הקודמת בצילום התיעודי החדש ומייצגיו המובהקים היו רוברט פרנק, לי פרידלנדר ודיאן ארבוס מחד – זהו צילום שהפרקטיקה שלו תיעודית, מבוססת מציאות, חברתית במהותה ומאידך יש בה מינון גבוה של זהות, ביוגרפיה, פואטיקה ואינטימיות. אם נחשוב על הצילום כנע על ציר נצחי שבין היותו חלון לתפקודו כמראה– הרי שהצילום של רפיח הוא גם מקרא של העולם אבל באותה העת הוא גם מבט פנימה. הוא משמר את אותה איכות רפלקסיבית שהופכת אותו להרבה מעבר למסמך תיעודי. אם להעז לדחוק את הטענה הזו מעט הלאה – אומר כי הצילום של ברוך רפיח מספר הרבה יותר אודותיו, מאשר אודות מושאי הצילום שלו.
צילום הוא היום פעולה שגרתית, מהירה, כמעט אוטומטית. אנשים מצלמים כמו שהם מדברים ואוכלים. הצילום איבד כמעט לחלוטין את מעמדו הטקסי, המיוחד לו. הצילום של ברוך רפיח כמו שייך לזמן אחר. הוא מבוסס על השתהות, על שיטוט חסר תכלית, על היכולת הנדירה שלו להפוך מפגש מקרי לאירוע צילומי. זהו צילום שמאמין בכוחו, איננו נגוע בשמץ ציניות ומעמיד במרכזו את האנושי. כן, ממש כך. המבט של רפיח אל עבר האחר אינו שיפוטי. המצלמה שלו תמיד לוכדת נפש, בין אם היא אנושית, כלבית או מגולמת בנוכחותו של חפץ. זהו מבט שמונע מתוך הזדהות ובליבו פועמים חסד וחמלה . הוא מופעל בישירות, בכנות אך לא פחות מכך -ברוך ובליריות שאינה מתייפייפת אך יש בה כל כך הרבה יופי. זהו צילום הומניסטי שמתעקש להיות כזה בתוך עולם מהיר ודורסני, קפיטליסטי וכוחני. התערוכה מוצגת (ללא תכנון מוקדם כמובן) בתוך זמן מחוץ לזמן, של אלימות בלתי נתפסת ועצב שאינו יודע גבולות. בתוך המציאות הזו שמתקשה לצייר עבורנו אופק, אני רואה בצילום של רפיח - אפשרות של תקווה ותיקון שמבוססים על אמונה באדם.
יאיר ברק, דצמבר 2023