מארגים

מארגים היא תערוכה קבוצתית, שמציגה קישוטיות, חזרתיות, עמלנות וסדרתיות בתוך שיח ביקורתי עכשווי, שמנכס לעצמו מחדש את האורנמנטיקה. זו אינה אורנמנטיקה קישוטית לשמה, אלא כלי ביטוי מתעתע' הנושא בחובו מערך כלים של כיסוי, הסתרה וגילוי – בו זמנית. המוטיב העיטורי משקף רעיונות של מקום, זהות, זיכרון וגעגוע.

ההסתרה וההסוואה של חיפוש והצגה של מקומות, תרבויות וזהויות וחשיפת היופי והתרבות העמוקה והנפלאה של העיטור הם בלב התערוכה. האמנים המשתתפים בתערוכה חווים סוג של "געגוע אסתטי" אל זמן ומקום אחר, אליו הם מתחברים בצורה בלתי אמצעית רגשית ורעיונית.  "הורדת "מסך האורנמנט" מולידה בצופה את המתח בין הנראות הקישוטית לבין התשוקה למסתתר ולבלתי מושג שמתחת למסך". (קישוט וקשט, המחסן של גדעון עפרת)

ערכי האורנמנטיקה נוכחים לכל אורך ההיסטוריה של האמנות. אך קיימות גישות שונות כלפיו. לעיתים המוטיבים העיטוריים, הדקורטיביים, נתפסו לשלילה, והוצגו כפני שטח סתמיים, אובייקטים אטרקטיביים ללא עומק או משמעות. אפשר לייחס זאת לתפיסת האוריינטליזם, והאופן בו הקאנון האמנותי והתרבותי הרווח ראה במזרח מקום של רומנטיקה ואקזוטיקה המניב תוצרי תרבות נמוכה ופרימיטיבית (אדוארד סעיד, האוריינטליזם).

האדריכל הווינאי אדולף לוס מייצג תפיסה זו. בתגובה לתנועת ה"ארדקו" (Ardeco), שפעלה בשנות העשרים של המאה הקודמת  הוא כתב מאמר בשם קישוט ופשע. במאמר הוא מתייחס לאורנמנטיקה כאל רעה חולה, והתנגד מבחינה מוסרית לקישוט. 

שרה ברייטברג סמל בתערוכה 'כי קרוב אליך הדבר מאד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית', (1986) טבעה את המושג דלות החומר. היא יצרה שיח בו האומנות גבוהה נתפסה ככזו שאינה מקשטת את המרחב אלא מהווה מקור אינטלקטואלי בלבד. הקישוט, לעומת זאת, נחשב לנהנתני, מענג ושטחי, ולכן נמוך ולא אינטלקטואלי. 

עם זאת, כריאקציה למינימליזם ואמנות מושגית קמה בארה"ב בשנות השבעים של המאה ה-20  תנועה שקראה לעצמה Pattern and Decoration . התנועה פעלה בהשראת אמנות אפריקאית, מזרח תיכונית ואסייתית, כשהדגש היה על אורנומנטיקה מרחבי העולם. אנשי התנועה, הרחיבו את השפה האבסטרקטית, כדי לשרת את הקשר בין האישי, הפוליטי והמגדרי.

כמו כן, חשוב לזכור שראשיתה של האמנות הישראלית בבית ספר בצלאל שהושפע מתנועות הארנובו והארדקו, שהמוטיב העיטורי, האורנומנטי, היה אחד מערכי היסוד שלהם.  בשנות החמישים עם תחילתו של הציור המופשט,  ומאוחר יותר בשנות ה70 של המאה הקודמת "הודח האורנמנט מהאמנות הישראלית" (קישוט וקשט, המחסן של גדעון עפרת)

אצל האמנים המשתתפים בתערוכה העיסוק באורנמנטיקה מגיע ממקום של חיפוש זהות אישית, היסטורית ופוליטית. סיפורן של העבודות בתערוכה הוא סיפור המפגש בין הכמיהה אל היופי לבין הכאב שבמסע האישי, בין המזרח למערב. הדרמה המתרחשת בין הגלוי לסמוי, בין הדימוי לעולם, נארגת בתערוכה לסיפור על שורשים, מקום וזמן. 

 

על האמנים בתערוכה 

אלהם רוקני מתחקה אחר עקבות האסתטיקה האסלאמית, המאופיינת בתבניתיות וצבעוניות, ובו בזמן גם בוגדת בה. היא מייצרת אותה מחדש אך מסרבת ליצור דימוי מושלם ושלם. עבודותיה בוחנות את גבולות הייצוג והדימוי ’המקורי’, אך גם מתעקשות על נראות המדמה את ה 'דבר האמיתי’ אותו היא מכירה וזוכרת באופן עמום ממראות ילדות שהוטמעו בה. 

אליעז סלונים משתמש במוטיבים חוזרים, המתפקדים כחותמות אישיות מזוקקות וכקודים אישיים, באמצעותם הוא מכניס עצמו לתוך היצירה: שורות פילים זהים (סלונים = פילים ברוסית), אריחי ערבסקה מבית סבו ועוד. הסימנים החוזרים ונשנים הם העצב החשוף שממנו מתחילה היצירה, והם משתמשים באיכויות האסתטיות של האורנמנטיקה כפיתוי לחדור לתוך רבדיה הפנימיים.   

אסד עזי רואה את תפקידו כצייר להביא את מרכיבי הציור להרמוניה כדרך היחידה ל"חיים בשלום" של כל הזהויות האישיות, ואף כאקט אוניברסלי. הפגשת האמנות העממית המוכרת לו עם האמנות הגבוהה: הדקורטיביות מול האקספרסיביות, הפיגורטיבי מול המופשט, העמוס מול ריק; חומרי מול רוחני ו"טעון" מול סתמי, השטיח האורנמנטלי עם האיקונה הדתית.

גור ענבר שואל השראה מטקסטילים מסורתיים ודרכי העיבוד שלהם. הדוגמאות והדפוסים שלהם מתורגמים בידיו לצבעוניות ססגונית המכסה כליל את הכלים שהוא יוצר בעבודת יד קפדנית. הוא עובד על אובניים, ומעטר את הכלים שיצר בציורים עם מוטיבים חזרתיים, שמפיחים בהם חיים.

ורוניק ענבר עוסקת בפירוק והרכבה מחדש לצורות ודגמים, המתחברים בעמלנות לעולם מסודר, מאופס, מאוזן ומאוחד. עבודת הווידיאו שלה מפיחה חיים במעשי הפירוק וההאחדה הפורמליסטיים, שהם נשמת אפה של האורנמנטיקה. הצורות הכתמיות הנעות באופן חוזר ונשנה, שבות ומחפשות את מקומן, שבות ומתקבעות אליו כמו מסכמות את המהלך האוניברסלי האסתטי של האורנמנטיקה.

חגית שחל – מציגה ציורי שטיחים. היא המירה את מראות השטיחים מבית אבא שהיוו נקודת מוצא לעבודות, בקומפוזיציות בלתי שלמות, א-סימטריות ולא מדויקות. העבודה כוללת חלק מדגם אוריינטלי מסורתי ומספר שכבות צבע שונות היוצרות שפע וחוויה רגשית, ושילוב של אורנמנטיקה מסורתית עם ציור עכשווי ומשוחרר.

יניב עמר מלחים יחד שרידי מקום שהתפרק מזהותו עם אובייקטים, עיטורים וסמלים מקושטים בעלי משמעות סמלית וחזותית. מלאכת ההרכבה הזו טוענת את המצרף החדש בזיכרונות רחוקים ממקום אחר, שהדיו נשתמרו בתודעה חמקמקה. מה שנוצר הוא אלמנט בעל זהות חדשה, מרובדת ומורכבת ממקומי ומזר, מעכשווי ומוכר יחד עם זיכרונות אקזוטיים רחוקים ובין דוריים.

יעל יודקוביק חוקרת את יחסה כלפי אלמנטים וויזואליים מזרחיים. היא בוחנת האם הכאפייה פועלת עליה כמקסם מזרחי או שמא יש בכך ניכוס או אוריינטליזם, ושואלת האם "ההכשר לעסוק במזרח או במוחלשים על רקע אתני או גיאוגרפי, וגם להיראות בשיח האמנות המערבי, ניתן רק לאמנים בעלי רקע אתני מתאים" או שמא העיסוק בכאפייה הוא מסוג אחר. שרית שפירא כתבה כי הכאפייה המסתירה ומעלימה את זהות לובשה מייצרת מפגש דרמטי בין התשוקה אל המוסתר מאחורי הכאפייה לבין התשוקה אל התחזותו ל'יפה' של האורנמנט החפצי. תשוקות אלה מתנגשות ומתנפצות זו בזו, מתהפכות האחת אל האחרת על פניו של מסך האורנמנט.

לידה מסד שרת משתמשת בדימויים, סיפורים ובאובייקטים מסורתיים מזרחיים המוכרים לה מבית הוריה ומקיימת איתם דיאלוג מחודש. היא מקדדת אותם לנרטיבים עכשוויים ולהקשרים חדשים, ומהלך זה טוען את הסיפורים והדמויות המסורתיות במשמעות עכשווית רלוונטית הנבנית מהמתח שבין המסורתי האוריינטלי לבין העכשווי, היומיומי והמוכר.

עדן דסטה, אשר עלתה עם משפחתה מאתיופיה חושפת את הרבדים העמוקים של התרבות שקיבלה מבית אימה. במקביל היא פורשת את מערך העולמות הוויזואליים השונים שרכשה – שם וכאן, ומאגדת אותה לכדי חיבור אישי ויצירת חותם מחבר של התרבות ממנה באה עם החיבור שלה לישראל.

מתי אלמליח משתמש בצילום של ים, שצילם בעת שביקר עם אביו בכפר הולדתו במרוקו. צילום זה, כמו אחרים בהם הוא משתמש, מהווה חומר גלם שעליו הוא מוסיף מוטיבים צורניים חומריים האופייניים לקישוטיות מזרחית. מעשה אמנותי זה הוא אקט של חיפוש זהות שבאמצעותו הוא מנכס לעצמו את מאפייני התרבות ממנה הגיעה משפחתו, מטמיע אותה בתוכה ואת עצמו בה.   

ראובן ברמן קדים הוסיף את השם 'קדים' לשמו כדי להדגיש את הקשר שלו למזרח, למזרחיות, לאיסלאם ולערביות. הוא משלב את מסורת ההפשטה הגיאומטרית של האמנות המודרנית, שבמסגרתה פעל שנים רבות, עם המסורת המפוארת של אמנות המארגים האיסלאמיים. הוא מקיים שיח מטפיזי בין הקבוע למשתנה, בין הגיאומטרי לאורגני, ליצירת סימביוזה בין תרבויות המזרח והמערב במקום המפגש שלהן.

Shvil Hamerets 6, Tel Aviv

Mon - Thu 11:00 - 18:00

Fri-Sat 10:00 - 14:00

  • Instagram
  • Facebook Social Icon

שביל המרץ 6, תל אביב 

ב'-ה' 18:00 - 11:00

שישי שבת 14:00 - 10:00