מארגים

מארגים היא תערוכה קבוצתית, שמציגה קישוטיות, חזרתיות, עמלנות וסדרתיות בתוך שיח ביקורתי עכשווי, שמנכס לעצמו מחדש את האורנמנטיקה. זו אינה אורנמנטיקה קישוטית לשמה, אלא כלי ביטוי מתעתע' הנושא בחובו מערך כלים של כיסוי, הסתרה וגילוי – בו זמנית. המוטיב העיטורי משקף רעיונות של מקום, זהות, זיכרון וגעגוע.

ההסתרה וההסוואה של חיפוש והצגה של מקומות, תרבויות וזהויות וחשיפת היופי והתרבות העמוקה והנפלאה של העיטור הם בלב התערוכה. האמנים המשתתפים בתערוכה חווים סוג של "געגוע אסתטי" אל זמן ומקום אחר, אליו הם מתחברים בצורה בלתי אמצעית רגשית ורעיונית.  "הורדת "מסך האורנמנט" מולידה בצופה את המתח בין הנראות הקישוטית לבין התשוקה למסתתר ולבלתי מושג שמתחת למסך". (קישוט וקשט, המחסן של גדעון עפרת)

ערכי האורנמנטיקה נוכחים לכל אורך ההיסטוריה של האמנות. אך קיימות גישות שונות כלפיו. לעיתים המוטיבים העיטוריים, הדקורטיביים, נתפסו לשלילה, והוצגו כפני שטח סתמיים, אובייקטים אטרקטיביים ללא עומק או משמעות. אפשר לייחס זאת לתפיסת האוריינטליזם, והאופן בו הקאנון האמנותי והתרבותי הרווח ראה במזרח מקום של רומנטיקה ואקזוטיקה המניב תוצרי תרבות נמוכה ופרימיטיבית (אדוארד סעיד, האוריינטליזם).

האדריכל הווינאי אדולף לוס מייצג תפיסה זו. בתגובה לתנועת ה"ארדקו" (Ardeco), שפעלה בשנות העשרים של המאה הקודמת  הוא כתב מאמר בשם קישוט ופשע. במאמר הוא מתייחס לאורנמנטיקה כאל רעה חולה, והתנגד מבחינה מוסרית לקישוט. 

שרה ברייטברג סמל בתערוכה 'כי קרוב אליך הדבר מאד: דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית', (1986) טבעה את המושג דלות החומר. היא יצרה שיח בו האומנות גבוהה נתפסה ככזו שאינה מקשטת את המרחב אלא מהווה מקור אינטלקטואלי בלבד. הקישוט, לעומת זאת, נחשב לנהנתני, מענג ושטחי, ולכן נמוך ולא אינטלקטואלי. 

עם זאת, כריאקציה למינימליזם ואמנות מושגית קמה בארה"ב בשנות השבעים של המאה ה-20  תנועה שקראה לעצמה Pattern and Decoration . התנועה פעלה בהשראת אמנות אפריקאית, מזרח תיכונית ואסייתית, כשהדגש היה על אורנומנטיקה מרחבי העולם. אנשי התנועה, הרחיבו את השפה האבסטרקטית, כדי לשרת את הקשר בין האישי, הפוליטי והמגדרי.

כמו כן, חשוב לזכור שראשיתה של האמנות הישראלית בבית ספר בצלאל שהושפע מתנועות הארנובו והארדקו, שהמוטיב העיטורי, האורנומנטי, היה אחד מערכי היסוד שלהם.  בשנות החמישים עם תחילתו של הציור המופשט, ומאוחר יותר בשנות ה70 של המאה הקודמת "הודח האורנמנט מהאמנות הישראלית" (קישוט וקשט, המחסן של גדעון עפרת)

אצל האמנים המשתתפים בתערוכה העיסוק באורנמנטיקה מגיע ממקום של חיפוש זהות אישית, היסטורית ופוליטית. סיפורן של העבודות בתערוכה הוא סיפור המפגש בין הכמיהה אל היופי לבין הכאב שבמסע האישי, בין המזרח למערב. הדרמה המתרחשת בין הגלוי לסמוי, בין הדימוי לעולם, נארגת בתערוכה לסיפור על שורשים, מקום וזמן. 

 

על האמנים בתערוכה 

אלהם רוקני מתחקה אחר עקבות האסתטיקה האסלאמית, המאופיינת בתבניתיות וצבעוניות, ובו בזמן גם בוגדת בה. היא מייצרת אותה מחדש אך מסרבת ליצור דימוי מושלם ושלם. עבודותיה בוחנות את גבולות הייצוג והדימוי ’המקורי’, אך גם מתעקשות על נראות המדמה את ה 'דבר האמיתי’ אותו היא מכירה וזוכרת באופן עמום ממראות ילדות שהוטמעו בה. 

אליעז סלונים משתמש במוטיבים חוזרים, המתפקדים כחותמות אישיות מזוקקות וכקודים אישיים, באמצעותם הוא מכניס עצמו לתוך היצירה: שורות פילים זהים (סלונים = פילים ברוסית), אריחי ערבסקה מבית סבו ועוד. הסימנים החוזרים ונשנים הם העצב החשוף שממנו מתחילה היצירה, והם משתמשים באיכויות האסתטיות של האורנמנטיקה כפיתוי לחדור לתוך רבדיה הפנימיים.   

אסד עזי רואה את תפקידו כצייר להביא את מרכיבי הציור להרמוניה כדרך היחידה ל"חיים בשלום" של כל הזהויות האישיות, ואף כאקט אוניברסלי. הפגשת האמנות העממית המוכרת לו עם האמנות הגבוהה: הדקורטיביות מול האקספרסיביות, הפיגורטיבי מול המופשט, העמוס מול ריק; חומרי מול רוחני ו"טעון" מול סתמי, השטיח האורנמנטלי עם האיקונה הדתית.

גור ענבר שואל השראה מטקסטילים מסורתיים ודרכי העיבוד שלהם. הדוגמאות והדפוסים שלהם מתורגמים בידיו לצבעוניות ססגונית המכסה כליל את הכלים שהוא יוצר בעבודת יד קפדנית. הוא עובד על אובניים, ומעטר את הכלים שיצר בציורים עם מוטיבים חזרתיים, שמפיחים בהם חיים.

ורוניק ענבר עוסקת בפירוק והרכבה מחדש לצורות ודגמים, המתחברים בעמלנות לעולם מסודר, מאופס, מאוזן ומאוחד. עבודת הווידיאו שלה מפיחה חיים במעשי הפירוק וההאחדה הפורמליסטיים, שהם נשמת אפה של האורנמנטיקה. הצורות הכתמיות הנעות באופן חוזר ונשנה, שבות ומחפשות את מקומן, שבות ומתקבעות אליו כמו מסכמות את המהלך האוניברסלי האסתטי של האורנמנטיקה.

חגית שחל – מציגה ציורי שטיחים. היא המירה את מראות השטיחים מבית אבא שהיוו נקודת מוצא לעבודות, בקומפוזיציות בלתי שלמות, א-סימטריות ולא מדויקות. העבודה כוללת חלק מדגם אוריינטלי מסורתי ומספר שכבות צבע שונות היוצרות שפע וחוויה רגשית, ושילוב של אורנמנטיקה מסורתית עם ציור עכשווי ומשוחרר.

יניב עמר מלחים יחד שרידי מקום שהתפרק מזהותו עם אובייקטים, עיטורים וסמלים מקושטים בעלי משמעות סמלית וחזותית. מלאכת ההרכבה הזו טוענת את המצרף החדש בזיכרונות רחוקים ממקום אחר, שהדיו נשתמרו בתודעה חמקמקה. מה שנוצר הוא אלמנט בעל זהות חדשה, מרובדת ומורכבת ממקומי ומזר, מעכשווי ומוכר יחד עם זיכרונות אקזוטיים רחוקים ובין דוריים.

יעל יודקוביק חוקרת את יחסה כלפי אלמנטים וויזואליים מזרחיים. היא בוחנת האם הכאפייה פועלת עליה כמקסם מזרחי או שמא יש בכך ניכוס או אוריינטליזם, ושואלת האם "ההכשר לעסוק במזרח או במוחלשים על רקע אתני או גיאוגרפי, וגם להיראות בשיח האמנות המערבי, ניתן רק לאמנים בעלי רקע אתני מתאים" או שמא העיסוק בכאפייה הוא מסוג אחר. שרית שפירא כתבה כי הכאפייה המסתירה ומעלימה את זהות לובשה מייצרת מפגש דרמטי בין התשוקה אל המוסתר מאחורי הכאפייה לבין התשוקה אל התחזותו ל'יפה' של האורנמנט החפצי. תשוקות אלה מתנגשות ומתנפצות זו בזו, מתהפכות האחת אל האחרת על פניו של מסך האורנמנט.

לידה מסד שרת משתמשת בדימויים, סיפורים ובאובייקטים מסורתיים מזרחיים המוכרים לה מבית הוריה ומקיימת איתם דיאלוג מחודש. היא מקדדת אותם לנרטיבים עכשוויים ולהקשרים חדשים, ומהלך זה טוען את הסיפורים והדמויות המסורתיות במשמעות עכשווית רלוונטית הנבנית מהמתח שבין המסורתי האוריינטלי לבין העכשווי, היומיומי והמוכר.

עדן דסטה, אשר עלתה עם משפחתה מאתיופיה חושפת את הרבדים העמוקים של התרבות שקיבלה מבית אימה. במקביל היא פורשת את מערך העולמות הוויזואליים השונים שרכשה – שם וכאן, ומאגדת אותה לכדי חיבור אישי ויצירת חותם מחבר של התרבות ממנה באה עם החיבור שלה לישראל.

מתי אלמליח משתמש בצילום של ים, שצילם בעת שביקר עם אביו בכפר הולדתו במרוקו. צילום זה, כמו אחרים בהם הוא משתמש, מהווה חומר גלם שעליו הוא מוסיף מוטיבים צורניים חומריים האופייניים לקישוטיות מזרחית. מעשה אמנותי זה הוא אקט של חיפוש זהות שבאמצעותו הוא מנכס לעצמו את מאפייני התרבות ממנה הגיעה משפחתו, מטמיע אותה בתוכה ואת עצמו בה.   

ראובן ברמן קדים הוסיף את השם 'קדים' לשמו כדי להדגיש את הקשר שלו למזרח, למזרחיות, לאיסלאם ולערביות. הוא משלב את מסורת ההפשטה הגיאומטרית של האמנות המודרנית, שבמסגרתה פעל שנים רבות, עם המסורת המפוארת של אמנות המארגים האיסלאמיים. הוא מקיים שיח מטפיזי בין הקבוע למשתנה, בין הגיאומטרי לאורגני, ליצירת סימביוזה בין תרבויות המזרח והמערב במקום המפגש שלהן.

WEAVE

 

WEAVE is a group exhibition that presents decoration, repetition, laboriousness and seriality within the contemporary discourse, which is re-appropriating ornamentation. This is not ornamentation for decoration’s sake, but a misleading tool of expression that carries a set of tools- covering, hiding and revealing- all at the same time. The ornamental motif reflects themes of place, identity, memory and nostalgia. 

Using the deep set tradition of decoration, themes surface within the artworks: places, cultures and identities are hidden and revealed, interwoven, ingrained. The artists participating in the show experience an aesthetic nostalgia for another time, another place, to which they feel an unmediated connection on an emotional and conceptual level. “The lowering of the ‘ornamental screen’ births in the viewer a tension between the visible decoration and the desire for the hidden and primal under the screen.” (Ornament and Ornamentation, Gideon Efrat’s Storeroom)

The value of ornamentation is prevalent throughout art history, although various approaches coexist. At times the decorative motifs have been negatively perceived and taken at face value as meaningless surfaces, attractive objects with no depth or significance. This can be linked to orientalist thought, the way in which the artistic and cultural canon looked to the East as a place of romance and exoticism yielding low and primitive cultural products (Edward Said, Orientalism).

The Vienese architect Adolf Loos illustrates this idea. In response to the Art Deco movement that took place in the 20s of the previous century, he wrote a paper named Ornament and Crime. In this essay he regards ornamentation as a sick evil, and morally opposed adornment. 

Sarah Breitberg Semel in her exhibition ‘Because the thing is very near you: Arte Povera as a quality in Israeli Art’, (1986) she coined the term Arte Povera [in Hebrew Dalut Ha’homer- דלות החומר, poverty of material]. She created a discourse in which fine art is seen as one that doesn’t decorate the space but provides an intellectual source only. Decoration, by contrast, is considered hedonistic, delightful and superficial, therefore: lowbrow and unintellectual. 

Yet, as a reaction to minimalism and conceptual art, begun in the 70s of the 20th century a movement that called itself Pattern and Decoration. The movement was inspired by African art, meditteranian and Asian art, when the spotlight was shining on ornamentation from around the globe. Artists in the movement expanded the abstract vocabulary, to serve the connection between the personal, political and gendered. 

 

Likewise, it is essential to remember that at the pinnacle of the Israeli art world in Bezalel, inspired by Art Deco and Art Nouveau, decoration and ornamentation were primary principles. In the 50s with the beginning of abstract painting, and later in the 70s “the ornament was ousted from Israeli art.”(Ornament and Ornamentation, Gideon Efrat’s Storeroom)

The artists participating in the exhibition utilise ornamentation to search for personal identity, as well as historical and political. The story of the works is a story of the meeting between longing for beauty and the pain of personal journeys, between east and west. The drama taking place between the seen and unseen, between figuration and the world, is woven in the exhibition into a story of roots, place and time. 

 

Artists in the show

Elham Rokni emulates Islamic aesthetics, characterised by patternation and color, and at the same time betrays this aesthetic. She recreates it but refuses to create a whole, perfect image. Her works examine the boundary between the original image and its representation, but also insist that the signifier look like the ‘real thing’ which she knows and remembers vaguely from childhood impressions assimilated in her. 

Eliaz Slonim uses recurring patterns, that act as personal signifiers and private codes, through which he inserts himself into the artwork: a line of identical elephants (Slonim - elephants- in Russian), Arabesque tiles from his grandfather’s home and so forth. The repeating patterns are the exposed nerve from which the work begins, and they act as an aesthetic quality of ornamentation as a seduction method to penetrate its inner layers. 

Asad Azi sees his role as painter as bringing the different ingredients of painting to harmony as the only way to create peace between all his personal identities, as well as a universal act. He uses the conjunction between fine art and folk art: decoration and expressiveness, figuration and abstraction, the busy versus the empty space, the material meeting the spiritual and loaded meeting the meaningless, the ornamental carpet with religious iconography. 

Gur Inbar is inspired by traditional textiles and their methods of processing. The patterns and prints translate in his hands into joyful colors that completely cover the objects he creates with a careful hand. He works on turntable, and adorns the works he creates with repetitive motifs that bring them to life.

 Veronique Inbar works with deconstruction and reconstruction of shapes and samples, that connect with laboriousness into an organised world, balanced, united. Her video work brings to life through formalist acts of deconstruction and union, the building blocks of ornamentation. The spherical forms that move back and forth, return and seek their place, return and attach themselves as summarizing the aesthetic universal process of ornamentation.

 

Hagit Shahal is presenting carpet paintings. She uses the carpets from her father’s home as a starting point for her works Hagit Shahal - presents carpet paintings. She converted the carpeting mirrors from Dad's home as a starting point for works, in incomplete, asymmetrical and inaccurate compositions. The work includes part of a traditional oriental sample and several different color layers that create abundance and an emotional experience, and a combination of traditional ornamentation with contemporary and loose painting.

 

Yaniv Amar welds together remnants of a place that has fallen apart from his identification with ornate objects, decorations and symbols with visual significance. This assemblage charges the new aggregate with distant memories from somewhere else that has only just been preserved in an elusive memory. What is created is an element of a new identity, stratified and composed of local and foreign, contemporary and familiar along with distant, exotic and intergenerational memories.

Yael Yudkovik explores the relations to visual eastern elements. She examines whether the keffiyeh acts as an oriental maxim, or as appropriation or orientalism, and asks whether the ability to engage in the eastern or the ethnic minority in art is preserved only to artists from within that ethnicity, or whether the preoccupation with the keffiyeh is altogether another matter. Sarit Shapira wrote that the keffiyeh that conceals and evokes the identity of the wearer,  creating a dramatic encounter between the desire for the hidden behind the keffiyeh and the passion for impersonating the "beautiful" of the ornamental object. These desires collide and shatter one another, flipping one over the other onto the ornamental screen.

Lida Masad Sharet uses traditional eastern imagery, stories and objects familiar to her from her parents’ home and renews her dialogue with them. She links them to contemporary narratives and new contexts, and in this way the traditional stories and characters are loaded with contemporary meaning built from the tension between the traditional and the contemporary, the daily and the familiar.

Eden Desta, which immigrated with her family from Ethiopia, reveals the deep layers of culture received from her mother’s home. In parallel, she unfolds her diverse visual worlds here and there, collects them into a personal narrative and creates a new joint narrative using her own childhood culture with her connection to Israel. 

Mati Elmaliach uses photographs of the sea that he photographed whilst visiting his father in his birth village in Morocco. This photograph, like others that he takes, is used as raw material onto which he amalgamates formalist motifs typical of Mizrachi ornament. Artmaking is an act of identity search through which he appropriates for himself the cultural properties of his family. 

Reuven Berman Kadim added the name ‘Kadim’ to his name to underscore his connection to the east, to Mizrachi-ness, to Islam and the Arabesque. He combines traditional geometric abstraction to modern art, the field he’s been active in for many years. He unites modern art with the grand tradition of Islamic weaving. He creates a metaphysical dialogue between the stable and the changing, between the geometric and organic, to create a symbiosis between the east and the east in their meeting point. 

Shvil Hamerets 6, Tel Aviv

Mon - Thu 11:00 - 18:00

Fri-Sat 10:00 - 14:00

  • Instagram
  • Facebook Social Icon

שביל המרץ 6, תל אביב 

ב'-ה' 18:00 - 11:00

שישי שבת 14:00 - 10:00