Here and Now | כאן ועכשיו
Tina Modotti | טינה מודוטי
Curators: Yair Barak and Dominique Lora | אוצרים: יאיר ברק ודומיניק לורה
פואטיקה אלמנטרית של חיי היום-יום | דומיניק לורה
״בשנים האחרונות ניטש ויכוח בשאלה אם צילום יכול להיחשב לאמנות השווה בערכה לאמנויות הפלסטיות. באופן טבעי, הדיון הוא בין אלו המחשיבים את הצילום למדיום אקספרסיבי שאינו נופל משום מדיום אחר, לאלו, קצרי הרואי, שממשיכים לראות את המאה ה-20 בעיניים של המאה ה-18, ואשר, בשל כך, אינם מסוגלים לקבל את הביטויים של התרבות המכאנית שלנו״.
טינה מודוטי, Mexican Folkways, 1929
לטינה מודוטי נודע מקום חשוב בנוף הבינלאומי של הצילום האקספרימנטלי במחצית הראשונה של המאה ה-20. לאחר שהיגרה מאוּדינֶה לקליפורניה בגיל 17, היא עשתה את צעדיה הראשונים כאמנית בעולם הקולנוע, שם, הודות למפגש עם אדוורד ווסטון, היא למדה את יסודות טכניקת הצילום שלאחר מכן תפתח באופן עצמאי בעשור שבין 1920 ל-1930, אגב הפגנת כישרון יוצא דופן. בעקבות המעבר למקסיקו סיטי ב-1923, התמקדה מודוטי בייצוגם של עוני ושל מגוון תרבותי, שלעולם ניבטים בעדשת מצלמתה באופן ספונטני ומהימן מאין כמותו. הנשים שהיא מצלמת הן גיבורות המגלמות אנושיות מכובדת ואצילית, כזו שמסופרת דרך פרטים אנטומיים ותקריבים וחושפת במוצהר ממד פסיכולוגי של האמנית עצמה, המייצגת את עולמה ללא פילטרים.
מודוטי עוסקת ללא הרף בערכו האינהרנטי של מעשה הצילום, שעבורה מהווה כלי לתיעודה של מציאות ממשית, אך אינו מחוסן מפני תעמולה. אם להשתמש במילותיה שלה, "הצילום, בדיוק מפני שניתן לחוללו רק בהווה ובהתבסס אך ורק על מה שקיים אובייקטיבית מול המצלמה, הוא המדיום המספק ביותר להקלטה אובייקטיבית של המציאות בכל היבטיה, וממצב דברים זה הוא שואב את ערכו התיעודי. אם נוסיף על כך רגישות ואינטליגנציה, ומעל לכול מושג ברור בדבר התפקיד שצריך להיות לו בשטח התפתחות ההיסטוריה, אני מאמינה שראוי כי לתוצרי הצילום יהיה מקום בשדה הייצור החברתי, שעל כולנו לתרום לו." תערוכה זו מאפשרת לצופה לשוטט בעבר כמעט בלתי ידוע; המסלול שהיא מזמינה אותנו לפסוע בו מציע מבט מבפנים בסיפור שנותר במידה רבה זר, ושצופן בחובו תגליות ונקודות מבט יוצאות דופן. התערוכה אף חושפת את ההקשר והנסיבות של התפתחותה היצירתית והפואטית של מודוטי כאמנית מודרניסטית.
לצד דמויות מפתח נוספות באמנות ובצילום בני זמננו במקסיקו ובארה"ב, כמו קונסוּאֶלו קנאגה, לי מילר פנרוז, אימוגֶ'ן קנינגהם, דורותיאה לאנג, מרגרט בורק-וויט ולולה אלווארז בראבו, אם לציין כמה דוגמאות, האמנית עוברת תקופות של חקירה והשתנות, ולעתים קרובות נוטלת על עצמה תפקידים סותרים כְּאלה של מודל וצלמת, המאפשרים לה להתבונן בעולם משני צדי העדשה וללכוד רגעים אותנטיים, מלאי אמת אנושית. תוך שימוש יצרי ורב ממדי במצלמה, מתנסה טינה בצורות ובתכנים שונים, והרשמים המיידיים והבלתי אמצעיים שהתנסות זו מעוררת מסוגלים להעביר לצופה בעת ובעונה אחת רוחניות וארציות, פנטזיה ומציאות, ואגב כך להובילו מבעד לגבולות לאומיים אל תפיסה רחבה של ערכים אנושיים, אוניברסליים ואל-זמניים. בייצגה את חוסנם ועמידותם של נשים, אנשים מוחלשים, פועלים ואיכרים, משתמשת האמנית בעדשת המצלמה ככלי לחקירת החיים האמיתיים, כמסמך שיש בו להביא גאולה חברתית. כל הבזק במצלמתה של מודוטי לוכד את מורכבות התנאים, הרגשות והרעיונות של העם המקסיקני; היא מספרת את טבעה האינטימי ולעתים קרובות סמוי מן העין של היסטוריה אנושית, שבה הבעות פנים והפלסטיות והתנועה של גופים מונצחים על פי רוב על גבי רקע כפרי, אך גם בין מבנים אורבניים ונופים ארכאיים, במה שהופך לעתים לסיפור על כוחם ושבריריותם של הילידים. דרך החוויה האנושית מתקיים אפוא חיפוש אחר אותנטיות, באמצעות שבירת הצורה של מקומות או חפצים רגילים (לכאורה), פרטים יוצאי דופן של אלמנטים אדריכליים, חפצים יומיומיים, פריטי חג מסורתיים כמו מסכות ובובות... ולבסוף, קומפוזיציות של "טבע דומם עכשווי", או ליתר דיוק "טבע חי", המורכבות מתקריבים של צמחים או עצים נפוצים על אדמת מקסיקו. אלה מצביעים על קשר ייחודי עם עולם הטבע והחושים, וחושפים תקווה לאמת ולחופש בארץ שעבור מודוטי היא לעולם ארץ לא נודעת, טרה אינקוגניטה שניתן לחשוף ולגלות מדי יום. מבטה המודרני והמקורי מטלטל, ובעוצמה אקספרסיבית רבה יוצר סגנון וזהות מקוריים ומובחנים, אשר נענים לכללים ולהיגיון הפנימי של אמנות בת זמננו אך גם מפרים אותה. ובמילותיה שלה: "כשמשתמשים במילים כמו 'אמנות' ו'אמנותית' כדי לתאר את עבודת הצילום שלי, אני חשה שאינני מסכימה עמם. רתיעה זו נובעת ללא ספק מהשימוש והשיבוש שעושים במונחים אלה. אני מחשיבה את עצמי כצלמת, ולא שום דבר אחר. אם התצלומים שלי שונים מהמקובל, זה מפני שאני מנסה ליצור לא אמנות, אלא צילומים כנים, בלי שום עיוות או מניפולציה. רוב הצלמים עדיין מחפשים את האפקט "האמנותי" על ידי חיקוי אמצעי ביטוי גרפיים אחרים. כך מתקבל תוצר היברידי שלא מצליח להעניק לעבודתם את המאפיינים היקרים ביותר: איכות פוטוגרפית".
מודוטי היא דמות נוודית, חופשית ומודרנית אשר הקדימה את זמנה. בעבודתה היא נתונה בחיפוש אחר פתרונות אנושיים וצורניים במידת אדם, וחוקרת לחלופין את היום ואת הרגליו, את המקום האחר ואת האחרוּת המקומית, את הילידי ואת הזר, את היופי ואת העוני. היא יוצרת דימויים בעלי יופי צורני רב, בקומפוזיציות מקוריות ועתירות משמעות סמלית ואייקונית (אפשר לחשוב על אלגוריות של המהפכה המקסיקנית, המיוצגת ביצירות המכילות חרמשים, גיטרה וחגורות עטורות כדורי רובה...). האמנית יוצאת לרחוב, ובעין ריאליסטית של עדה מנציחה מצעדים, שביתות, את המוחלשים ביותר – הכול מתוך עמדה מובהקת של גינוי והוקעה, חסרת תקדים לחלוטין בצילום המקסיקני של אותם שנים. באמנותה של מודוטי אמות מידה של טעם ורעיונות מקובלים בדבר טיבו של היופי עוברים הערכה מחודשת, לאורה של מטרה יסודית: החיפוש אחר אמת. לעתים קרובות התוצאה מזעזעת: אבל האמת לא דומה לפעיית כבשה או יבבה חלושה, אלא מאז ומתמיד הייתה קול תוכחה רועם. התוצאה איננה חביבה ונעימה כשם שהחיים האמיתיים אינם חביבים ונעימים. היא הולכת ישר לעצמות. היא נושאת חותם מובהק של אמת באומץ לבה האינטלקטואלי (לורנס דורל, 1959). בהתעלמה מפרמטרים אתיים ואסתטיים הרווחים בצילום בזמנה, מתרחקת הצלמת מתפיסה סטריאוטיפית ומלאכותית של הז'אנר ובכך חוצה את גבולות הפריים של התמונה הבודדת.
היצירות שנבחרו לתערוכה זו יוצרות דיאלוג המטיל את הצופה ללב הזירה, בפעולה נוכחת שמספרת על מסע אנקדוטלי, יומן אינטימי, ובאופן כללי ראיית עולם שנובעת מעמדה ומפעילות אקספרימנטליות וממתן פרשנות מחודשת לטקסים ולמנהגים, למסורות עתיקות ולתרבות מודרנית כאחד. עבור טינה מודוטי צילום פירושו תנועה, מכלול פעולות וזיכרונות חיים אשר, בין עבר לעתיד, מחזירות למרכז את היומיום הנשכח, הבלתי נראה. הצילום עבורה הוא איפוא מניפסט רגשי המבטא, באומץ ומתוך תקווה, את חוסר הנחת וחוסר העקביות הגלומים בהווה עכור ולעתים קרובות מדי אומלל. היום נחשבת טינה מודוטי לאייקון תרבותי; כמו פרידה קאלו, ג'ורג'יה א'וקיף, דיאן ארבוס ואמניות רבות אחרות בנות זמנה, היא זוכה סוף סוף לתשומת לב והבלטה בביקורת ובהיסטוריה של האמנות. אותה גיבורה של הסצנה האמנותית של המחצית הראשונה של המאה העשרים ראתה את משימתה בייצוג העולם והתרבות המקסיקניים העממיים, בחירות וברגישות אמנותית של מי שחיים "מעבר לחומה" בגוף ראשון.
כאן ועכשיו | יאיר ברק
התערוכה ״כאן ועכשיו״ מציגה לראשונה מזה שנים רבות, מבחר רחב מעבודותיה של טינה מודוטי בישראל. מודוטי שנולדה באיטליה, היגרה לארה״ב והגיעה לשיא יצירתה במקסיקו בשנות ה-20 וה-30, היא מהדמויות המרתקות ביותר של הצילום המודרניסטי.
התערוכה המוצגת בשלושת חללי הגלריה -מבקשת לנסח קריאה מעט שונה בגוף עבודתה המצומצם יחסית (בין השאר, בשל מותה המוקדם והשנוי במחלוקת) ובמידה מסוימת אף להתנגד לפרשנות המקובלת לעבודתה. בעוד שחלל המבואה מציג מקבץ איקוני ומזוהה מאד של מודוטי ה״תיעודית״, הפואטיקנית של היום-יום – שני חללי התצוגה המרכזיים מציעים התבוננות סדרתית, תמטית ולעתים אף טיפולוגית באופייה.
מודוטי לא הייתה אמנית מושגית ובמובנים רבים אף התנגדה לסיווגה כאמנית. היא ראתה את עצמה כרשמת עובדות. התערוכה המוצגת כאן מנסה לאמץ גישה כמעט חתרנית ביחס לפרקטיקות הצילום של מודוטי, באמצעות הבניה סדרתית וקריאה תמטית - הופכת האמנית לרגע לחוקרת חזותית, לטיפולוגית.
שלושה תצלומים של דקלים, דומים זה לזה, עוד מאותו הדבר. קיר ועליו 6 תצלומים שנושאיהם ניבט מאחור, בהיעדר מבט. סדרת מסכות מסורתיות עשויות עיסת נייר או סדרת טבע דומם, המזכירה לרגעים את הטיפולוגיה הגרמנית של קרל בלוספלד או צילומיה החושניים של אימוג׳ן קנינגהאם הקליפורנית.
הביוגרפיה הרב-תרבותית של מודוטי הופכת בתערוכה הזו לנוכחת מאד סגנונית. ההתבגרות האמנותית בקליפורניה, לצד ווסטון וקבוצת הצילום הטהור של החוף המערבי, ההשפעות הפיקוטוריאליות, האקלים הפוליטי אליו השתייכה במקסיקו, סמלי הריאליזם הסוציאליסטי והמשיכה אל הסממנים האתניים ואל התרבות ומסמניה.
מודוטי, שהייתה מזוהה במשך שנים כמודליסטית ומקור השראה עבור אדוארד ווסטון ודייגו ריביירה מקבלת בשני העשורים האחרונים הכרה משמעותית במעמדה כיוצרת מודרניסטית חשובה, כקול פוליטי ופמיניסטי בתוך מרחב של הגמוניה גברית, כלוחמת פוליטית בלתי מתפשרת ויוצרת משפיעה בפני עצמה. בתוך מסורת הקריאה מחדש, ״כאן ועכשיו״ היא בקשה להתבונן במכלול עבודתה של מודוטי לא רק כמופע היסטורי (אין להפחית גם בחשיבות המפעל הזה) אלא גם ניסיון לתקף את עבודתה, בתוך מסורת מושגית, שעניינה לא רק המבט אל העולם ואל ייצוגיו החזותיים אלא גם מבט מדיומאלי, אל תוך ההיגיון התמטי של הצילום.
התערוכה מוצגת במקום לאמנות, תודות למכון האיטלקי לתרבות, ארכיון Inah המקסיקני, גלוקל פרוג׳קטס ובשיתוף שגרירות מקסיקו בישראל .
תודה מיוחדת לדומיניק לורה, אוצרת והיסטוריונית של אמנות – על שיתוף הפעולה האוצרותי