למה מלביץ׳?
אוצרת: דליה דנון
אורית טוכמן | אורן הופמן | ג׳וזיאן ונונו | דפנה שרתיאל | ורוניק ענבר | זוהדי קאדרי | חגית קזיניץ
חיה שפס אבטליון | לארי אברמסון | מיכאיל גרובמן | נדב ראוכוורגר | נחום טבת | נטלי יששכרי
פנינה רייכמן | רבקה גלעד | שוקי בורקובסקי | תמר לדרברג | תרצה אולמן
בשנת 1915 הציג קזימיר מלביץ את הריבוע השחור על רקע לבן ואת יתר העבודות הסופרמטיסיות הראשונות שלו בתערוכה בשם 0.10 בפטרוגרד. את הריבוע השחור על רקע לבן שאותו כינה בשם האפס של הצורה, תלה מתחת לתקרה, בפינת חדר התצוגה במיקום האיקונין הקדוש הביתי, בתבנית סידורו של בית אורתודוקסי רוסי מסורתי. הצגתו בפינה שיועדה לאיקונין קדוש סימנה מהפכה: ויתור מוחלט על ייצוג חזותי של העולם לטובת אמנות טהורה המבקשת להפוך לצורה, אור וחומר, שהם עצמם המסר, התוכן ועיקר היצירה.
מלביץ, שאף לאמנות טהורה שאינה תלויה במציאות פנומנאלית . הוא הגה את המושג סופרמטיזם שדחה כל סוג של נרטיב. האמנות לא נועדה לספר סיפור. מטרתה הייתה לעורר תגובה תחושתית רוחנית אצל הצופה באמצעות ארגון של צורות וצבעים טהורים. מלביץ דיבר על קומפוזיציות מופשטות המבוססות על צורות יסוד והחותרות לתודעה חדשה ולסדר רוחני אוטופי, בעידן של כאוס ומהפכה. ביצירתו חדלו החומר, הצורה והאור להיות אמצעי תיאור; הם הפכו לריבוע, לקו, לכתם או לחלל שנחווים במיידיות כנוכחות טהורה. מתוך המתח הזה, הנע בין צמצום פורמלי לבין עומק רוחני, נפתח מרחב חדש שבו החושי והרוחני מתקיימים יחד, והמשטח הציורי נהפך לשדה של תודעה.
התערוכה "למה מלביץ ?", הנה תערוכה קבוצתית בה משתתפים 18 אמנים, מבקשת לבחון מדוע והאם רעיונותיו של מלביץ' ממשיכים להיות רלוונטיים היום - בעידן שבו הצורה הפכה לעיתים לסימן, לוגו או מוצר, והעולם מוצף דימויים, הפרעות וחרדות קיומיות. מתוך עודפות זו מתעורר הצורך לחזור אל יסודות החוויה החזותית: אור, ריק, חומר, כתם, פעולה, תנועה וצמצום.
האמנים המשתתפים אינם מחקים את מלביץ', אלא ממשיכים את רוח החיפוש שהניעה אותו. הם מציגים גישות שונות הבוחנות את התיאוריה והפילוסופיה שלו: חיפוש אחר צורה שאינה אובייקט אלא אירוע של תודעה, חיפוש אחר חומר שמתגלה כרושם, כעקבה, כזיכרון או כהיעלמות.
התערוכה מציגה מנעד של עבודות המשקפות: מינימליזם; פעולה של הגוף; עבודה עם אור וחשיפה; רישום וצילום שאינו מייצג אלא חושף; עבודות פוליטיות וארכיטקטורה של סביבה אנושית. כל אלה יוצרים מרחב שבו הצמצום מהווה פתיחה לחוויה רוחנית חושית חדשה. ממש כפי שמלביץ' ביקש לחרוג מן הייצוג ולהגיע לנשגב, כך גם העבודות בתערוכה נוגעות בממשות החומקת והמופיעה במה שנחווה עוד לפני שהוא מפוענח.
לרוב נתפסת האמנות הטהורה והמופשט הגיאומטרי של מלביץ' כמנותקות מתוכן קונקרטי, נטולות דימוי, גוף או נרטיב. אך בפועל הן מבוססות גם על הקשרים תרבותיים, על זיכרונות, רגשות, חומרים, חיי יום־יום. בתהליך הצפייה שעובר הצופה יש נטייה לפענח, לזהות, להבין ומתוך כך נפתחת אפשרות להביט בדרך אחרת: פתוחה יותר, תחושתית ויצירתית.
בתערוכה קיימת תנועה בין מחוות צבע וקו הנובעות מדחף רגשי או אינטואיטיבי, לבין תהליכי עבודה רב שכבתיים מבוססי התבוננות, עיבוד וניסוי. לצדן מופיעות יצירות הנבנות מתוך חקירה חומרית שיטתית, לעיתים כמסע אחר מבנה צורני קצבי, מודולרי או מקרי המנסח מחדש את היחסים בין צורה, חומר ומשמעות.