A Place to Return To | מקום לחזור אליו
Itay Levin | איתי לוין
Curator: Michal Baror | אוצרת: מיכל בראור
זהו סיפור מסע, או ליתר דיוק, מסעות.
המסע הראשון התרחש אי שם בסוף שנות התשעים. שתי נשים צעירות במסע שהפך זה מכבר לקלישאה המקומית של ״גילוי עצמי״, הטיול הגדול של אחרי הצבא. התצלומים ממסעות כאלו מוכרים לנו עד לזרא: מדריך ׳לונלי פלנט׳, מצלמה, תרמיל גב, אכסניה, צחוק, סמים, מפגשים אקראיים. המסע השני מתחיל בשנת 2020, שנת העצירה. בקרן רחוב ברמת גן, בתחום המותר לשיטוט תחת חוקי המגיפה, מוצא איתי לוין ערימה ובה מאות הדפסים של תצלומים בגודל 10*15 סמ. הצילומים הנטושים שמצא לוין הם תיעוד של המסע הראשון - אותו טיול שנערך בסוף שנות התשעים.
לוין, השרוי תחת מגבלות התנועה של המגיפה מאמץ את התצלומים הנטושים כבסיס, ויוצא דרכם למסע משלו - פנימה לתוך החומר הצילומי. הוא מתערב בצילומים, חותך מתוכם, מכפיל ומוחק, משכפל אותם לדעת, ובכך מגלה דרכם (או בתוכם) מרחב אחר ומטריד. הצילומים של לוין מסויטים ועטופי חרדה, נדמה כי אימת הכליה שורה בהם, הדמויות ספונות בחדרים דחוסים, מחוצות, מוסתרות פנים ופעורות פה, המפות ממדריך הטיולים נאלמו דום.
בתהליך עבודתו המורכב לוין מטיל מומים בצילום התיירות המוכר. מומים אלו משבשים את הצפיה שלנו בדימוי, אפשרות ההתמצאות שלנו אובדת, חוש הכיוון כהה. הדימויים שנראים מוכרים מתרחקים מאיתנו. האובקטים בתוכם יצאו מגדרם, והדימוי שחשבנו שזיהינו התעוות. הזמן של הצילום עצמו נתון בשאלה (השאלה הטרוויאלית ׳ממתי הצילום הזה?׳ הופכת לקושיה מורכבת). השיבוש מתרחש לא רק בנושא המצולם אלא בחומר הצילומי עצמו.
שיטת העבודה שפיתח לוין מעבירה את הצילומים סדרת גלגולים חומריים שטוענים את הצילום בחומריות חדשה ומשנים את מבנהו. התצלומים שלוין מצא בקרן הרחוב מהטיול להודו, צולמו במצלמה אנלוגית טעונה בנגטיב צבעוני והודפסו בחנות צילום פופולרית מהסוג שרווח בשנות התשעים להדפסת צילומי חובבים. את התצלומים האלה לוין מצלם מחדש במצלמה דיגיטלית. הרפרודוקציות הדיגיטליות עוברות סדרת מניפולציות ממוחשבות של חיתוכים, מחיקות והכפלות. בסוף תהליך העריכה מצלם לוין את מסך המחשב שלו במצלמה אנלוגית הטעונה בנגטיב שחור-לבן, ואת התצלומים האלה הוא מדפיס בחדר החושך כהדפסי כסף.
הדפסי הכסף נטולי הצבע, המתעדים את מסך המחשב נותרים במרחב הביניים שבין הדימוי הדיגיטלי לזה האנלוגי, ומבעד לגרעיניות האנלוגית מתגלה רשת הפיקסלים של מסך המחשב. זוהי פרקטיקה מסורבלת בכוונה תחילה. נדמה שלוין מגייס את כל מנגנוני הצילום המוכרים לו על מנת לחדור את החזות של צילום התיירות. בכך הוא מציב אלטרנטיבה למול הצילום המהיר, המוכר והקל לעיכול ומציע צילום איטי מאוד, צילום שמסתיר יותר מאשר מגלה. לתוך התהליך הזה לוין מזמן את הטעויות, את ההפתעות, את חוסר השליטה. פרטים נעלמים ומתעוותים, שריטות מופיעות.
המסע של לוין הוא מסע ללא מדריך, ה׳לונלי פלנט׳ נזנח מזמן. מסלולי המסע שלו אינם לינארים, ובטח שתחליתם אינה להגיע ליעד. המסע של לוין הוא מסע של צעידה במקום, של כריית בור פנימה לתוך מעשה הצילום. מהמדריך הישן נותרו רק מפות מרוקנות, צורות מופשטות. מאלבום הצילומים נותרו חלקי גוף, פריפריות צילומית, חדרים אפלים. לוין מעלה באוב את אפילת הצילום התיירותי, ואולי את אפלתו של הצילום בכלל. עצם האפשרות לראות את העולם דרך המצלמה היא המועמדת פה בסימן שאלה.
This is a journey story, more precisely, a journeys story.
The first journey took place somewhere in the late nineties; Two young women go on a journey, the kind that has long since become a local cliché of "self-discovery", the big trip after the army. Photographs from these trips are familiar to us: Lonely Planet guide, camera, backpack, hostel, laughter, drugs, random encounters.
The second journey begins in 2020, the year of the halt - in a street corner in the city of Ramat Gan, in an area allowed for wandering under the epidemic laws, Itay Levin finds a pile of hundreds of the same size of 10x15 cm prints. The abandoned photographs he found constitute a documentation of the first trip - the trip that took place somewhere in the late nineties - and Levin, trapped under the movement restrictions of the epidemic, embraces them and they form the basis and allows him to set out, through them, on his own journey, inward, into the photographic material.
In his journey, Levin interferes with the photographs, he cuts out of them, duplicates, erases and reproduces them again and again discovering through or within them a different and disturbing space. Levin's photographs are nightmarish, wrapped up in anxiety and seem to hold the terror of annihilation - the figures are confined in cramped rooms, they are squished, their faces hidden and mouths wide open, the tour guide maps have gone silent.
Levin's complex and layered work process creates deformities in the familiar touristic photograph. These deformities disrupt our viewing of the image; our sense of direction is blunted making our possibility for orientation lost. Images that seem familiar to us recede from us, objects in them go out of their way and what we believed to be recognisable deformed. The photographic time itself is questionable and the trivial question of ‘when was this photo taken?’ becomes complex.
The disruption exists not only in the photographed matter but in the photographic material itself. The working practice developed by Levin takes the photographs through a series of materialistic changes that charge the photograph with new materiality and change its structure. The photographs taken on a trip to India and found by Levin on the street corner were taken with an analog camera on color negative before they were printed at a popular photo shop, the type prevalent in the nineties for printing amateur photographs.
Levin takes new photographs of those photos he found with a digital camera and then cuts, erases and duplicates the reproductions with computer manipulation. After the editing process, he photographs the image on the computer screen with an analog camera on black-and-white negative, and prints the photographs in a darkroom as silver prints.
The silver prints he creates remain in an intermediate space between the digital image and the analog image when through their analog granularity the pixel network of the computer screen is revealed. Levin's practice is deliberately cumbersome and it seems that he gathered all of the photography mechanisms known to him in order to penetrate the appearance of touristic photography. His method suggests an alternative to the fast, familiar, easy to digest shot and offers a very slow photographing act that conceals more than it reveals. Levin invited mistakes and surprises into this process; The lack of control, disappearing and distorted details and scratches revealed.
Levin's journey is a guidless one, the 'Lonely Planet' has long been abandoned, his journey routes are non linear and their purpose is certainly not to reach a destination. Levin's journey is one that walks in place, that mines a pit into the act of photography. Empty maps and abstract shapes are all that remain from the old guide book, body parts, photographic peripherals and dark rooms are all that's left from the photo album. Levin conjures up the obscurity of touristic photography and perhaps the obscurity of photography in general. The very possibility of seeing the world through the camera is questionable.